הפוסט הזה נולד מתוך רגע של הכרה: שצריך אומץ כדי להיות מאושרת. זהו מניפסט אישי על הבחירה להפסיק לנסות "להתאים" למערכת ששותה לנו את הדם, ולהתחיל לבנות חדר משלנו - תודעתי ופיזי.

היי חברות, לקחתי את הבוקר הזה באיזי יותר מהרגיל, היה כאן סופ״ש של חגיגות ויצירה וגם - הזמן הזה בסייקל. בקיצור, צהריים טובים. אנחנו נמצאות עכשיו בתוך "זמן אישה" - המרחב שבין יום המשפחה שציינו ליום האישה שמתקרב. זה זמן שבו אני תמיד עוצרת לבחון את המקום שלי בתוך המערכות שמקיפות אותי. השבוע זה הרגיש חזק מתמיד. לפני שלוש שנים אירחתי את יעל יחיאלי (ממיזם 5050) בפודקאסט ״אנשים״ של ביי-מי . דיברנו אז על כוח, על שוויון ועל המקומות שבהם נשים צריכות להפסיק לבקש רשות ולהתחיל להנהיג. השבו

למה ככל שאת מתאמצת יותר, הערך שלך קטן? (פרדוקס שחייבים לפתוח כדי להבין)

בוקר טוב אהובות, היה איזה בוקר השבוע שעצרתי את הגלילה הבלתי נגמרת באינסטגרם אחרי איזה חצי שעה של שוטטות בלי משמעות, בהיתי בכוס הקפה שלי ותהיתי: מה באמת עומד מאחורי ההרגל הזה להתעדכן באקטואליה על הבוקר? פעם זה היה עיתון מנייר, היום אנחנו ישר נשאבות לרשתות החברתיות, אבל מתי זה התחיל ו מי בכלל המציא את הרעיון שצריך לדעת הכל לפני שמתחיל היום? האם זה משהו שעוזר לנו להרגיש ביטחון כלשהו בעולם חסר שליטה. זה נחמד לדבר על זה שאני רוצה ״להגמל״ מהגלילה, אבל לפעמים צריך רגע להבין לעומק כ

העולם שונה ממה שהכרנו. הוא מהיר יותר, חכם יותר, ולפעמים גם רועש יותר. ובתוך כל הרעש הזה, אני רואה אתכן מחפשות את הדרך המדויקת שלכן. לא סתם "לעשות רעש", אלא לייצר משמעות. בחרתי להקדיש את הג'וס השבועי הזה למבט קדימה - מה קורה עכשיו בעולם הפודקאסטים? לאן הספינה הזו שטה? ואיך, בתוך כל הטכנולוגיה, הדבר הכי חשוב נשאר פשוט: האומץ ללחוץ על Rec. אז בואו נצלול פנימה, הכנתי לכן מחקר עסיסי במיוחד.

בתוך האולם החשוך של סינמטק תל אביב. עשיתי מנוי והייתי בורחת לשם, צופה בסרטי איכות זרים, מנסה לספוג תרבות ולמצוא עוגן. באחד הערבים האלו, מול המסך הגדול, פגשתי לראשונה רעיון ששינה את התפיסה שלי - ההקרנה והרצאה על הסרט "סמסרה". ושם, בחושך, קיבלתי תשובה לשאלה שלא ידעתי איך לשאול ומהדהדת בי עד היום.

בסוף השבוע האחרון הרשת הוצפה בגל נוסטלגיה של "אתגר העשור" . כולן העלו תמונות מ-2016, וגם אני נסחפתי. אני ידועה כטיפוס נוסטלגי ובואו - יש לי על מה להתרפק, כשפתחתי את הארכיון שלי, מצאתי שם כתבת שער ב-7 ימים של "ידיעות אחרונות" שיצאה בפרינט - שבה הוכתרתי ל"כוהנת המידות הגדולות". הסתכלתי על ריי של אז - הייתי פרזנטורית, הייתי לידרית, הייתי תמיד בבגד ים או הלבשה תחתונה, הייתי יזמת ויוצרת, הרגשתי שאני בשליחות מתמדת. המטרה שלי הייתה אז לעזור לנשים להגביר את הווליום ולהרגיש בנוח לתפוס