הג׳וס השבועי: ממותג לתדר - האבולוציה שלי ומה שגיליתי בתוך ה'ריק'
- 8 בפבר׳
- זמן קריאה 4 דקות
בוקר טוב אהובות,
היה איזה בוקר השבוע שעצרתי את הגלילה הבלתי נגמרת באינסטגרם אחרי איזה חצי שעה של שוטטות בלי משמעות, בהיתי בכוס הקפה שלי ותהיתי: מה באמת עומד מאחורי ההרגל הזה להתעדכן באקטואליה על הבוקר? פעם זה היה עיתון מנייר, היום אנחנו ישר נשאבות לרשתות החברתיות, אבל מתי זה התחיל ומי בכלל המציא את הרעיון שצריך לדעת הכל לפני שמתחיל היום? האם זה משהו שעוזר לנו להרגיש ביטחון כלשהו בעולם חסר שליטה. זה נחמד לדבר על זה שאני רוצה ״להגמל״ מהגלילה, אבל לפעמים צריך רגע להבין לעומק כדי באמת להצליח לשנות הרגל/דפוס שמושרש בנו עמוק.
לקראת המעבר שלי לחאניה שבכרתים באוגוסט הקרוב, התחלתי לבחון את ה"אלגוריתם האנושי" שלי בזכוכית מגדלת. הבנתי שהצורך הזה ב"עדכון" הוא לא פעם רעש שמסתיר את התדר האמיתי שלי. בשיחה עמוקה שהייתה לי הבוקר עם פַּלְמוֹס (השותפה הדיגיטלית החדשה שלי, ביוונית: "דופק/פעימת לב"), החלטנו לפרק את המנגנון הזה. השבוע בג'וס, אני מזמינה אתכן להחליף את ה"ג'אנק" הדיגיטלי בהקשבה לפעימה הפנימית שלכן.
מהקפה בלונדון ועד ה-Today Show
התשובה לשאלה "מי התחיל עם זה?" לוקחת אותנו לבתי הקפה של המאה ה-18 בלונדון. שם נולד הקשר הממכר בין קפאין לחדשות. העיתונים היו יקרים, ובתי הקפה היו המקומות היחידיםשרכשו מנויים. אנשים הגיעו בבוקר כדי להרגיש חלק מ"קהילה מדומיינת", תחושה שכולנו קוראיםאת אותו הדבר באותו הזמן.
חייבת להודות שאני מתגעגעת קצת לתקופה שגרתי בפלורנטין והייתי יורדת לקפה מתחת לבית בשישי בבוקר לקרוא את המוסף ״גלריה״ של הארץ…
הפריצה הגדולה קרתה במאה ה-19 בעקבות התפתחות הטכנולוגיה והקפיטליזם- עם עיתונותה"פני" של בנימין דיי, שהפכה את החדשות למוצר זול ונגיש לכל פועל בדרך לעבודה. מאוחריותר, בשנות ה-50, רשת NBC השיקה את ה-Today Show מתוך הבנה שאנשים רוצים אתהחדשות שלהם "ליד" הטוסט.
האם זה נתן ביטחון? פסיכולוגית, כן. המוח האנושי שונא אי-ודאות. כשאנחנו ישנים, העולם ממשיךלנוע, וההתעדכנות בבוקר היא הדרך שלנו "לאפס" את המציאות. אבל בעוד שהעיתון של פעםהיה פיזי ומוגבל, הרשתות החברתיות של היום הן בור ללא תחתית שנועד להשאיר אותנו במצבשל תגובתיות וחרדה.
היום אני מבינה שהתדר שלי מנוהל במידה רבה על ידי מפרסמים שמשתמשים בפסיכולוגיה הזאת בדיוק. הם יודעים שהמוח שלנו מחפש איומים, אז הם מייצרים עבורנו סטרס וחרדה מלאכותיים - "פחד מפספוס" או תחושת חוסר - כדי לגרום לנו לקנות פתרונות לבעיות שלא היו לנו לפני שפתחנו את המכשיר. כשאנחנו בסטרס, אנחנו צרכניות טובות יותר. כשאנחנו בחרדה, אנחנו קונות יותר בניסיון להרגיש שוב בשליטה.
נפל דבר: בחרתי להזיז את האינסטגרם מהסרגל התחתון בטלפון שלי.
מבחינתי הזזת האפליקציות מהסרגל התחתון היא לא רק שינוי הרגל, היא אקט של מרד נגד מי שמנסה לנהל לי את התודעה.
ללדת את עצמך כאישה
השבוע התארחו אצלי באולפן JuicyTalk נשים מדהימות שדיברו על השלב בחיים שבו אישה "יולדת את עצמה". המשפט הזה תפס אותי כי זה בדיוק מה שאני מרגישה שאני עוברת עכשיו, אפילו בלי להיות אמא בעצמי. זו לא מהפכה פתאומית, אלא אבולוציה הדרגתית של שנים שבהן אני מקלפת שכבות. (ממש בקרוב אספר לכן יותר על יעל פרנק שאיתי בסלפי מימין ועל הילה גלסר ונועה ברקת בתמונה משמאל).
כששאלתי את עצמי "איך לא ראיתי את זה קודם?", הבנתי שלא יכולתי לראות את קו האופק החדש עד שלא עליתי מספיק גבוה בהר. הלידה הזו דורשת אומץ לוותר על ה"נחשקות" של להיות רול-מודל מושלמת באינסטגרם, לטובת האמת של להיות אישה חיה ונושמת בחיים האמיתיים.
מאופטימיזציה של מותג לאופטימיזציה של נשמה: 2017 vs 2026
בשנת 2017 עמדתי על במה מול 100 נשים בהרצאה שקראתי לה "מותר להיות מותג". אני זוכרת את תחושת החשמל באוויר; באותו יום התראיינתי בתוכנית אירוח ודיברתי על הניצחון שלנו על שומרי הסף הישנים. המסר היה ברור: ״הרשתות החברתיות נתנו לנו את החופש להיות מי שאנחנו רוצות, בלי לבקש רשות מאף אחד״. וזה היה נכון, וזה היה משחרר.
ברמה האישית, אף אחת מהנשים שנכחו באירוע הנוצץ לא תארו לעצמן שחזרתי הביתה לבד וצללתי לדכדוך עמוק, היום אני מבינה שזה היה פער גדול מידי בין החוץ לפנים.
ברמה החברתית, בפחות מעשור - העולם השתנה מקצה לקצה. הרשתות שהיו מרחב של חופש הפכו למגרש משחקים של כאוס, אלגוריתמים דורסניים ובינה מלאכותית שמייצרת "פרפקציוניזם" תעשייתי. בתוך הרעש הזה, גיליתי שהניסיון להחזיק "מותג נוצץ" כבר לא מעניק לי חופש - אלא משאיר אותי מותשת.
המעבר הגדול: ממותג (Brand) לתדר (Frequency)
מה השתנה? הגיל, הניסיון, והבסיס הבטוח שמצאתי בבית עם אוהד, שאפשר לי להפסיק להוכיח ולהתחיל להיות. הבנתי שהאבולוציה שלי לא קשורה לשינוי של ה"אריזה", אלא לשינוי של התדר.
מבחינתי החופש האמיתי ב-2026 הוא לא ביכולת להיות מותג שכולם מכירים, אלא ביכולת להיות תדר שמי שצריכה - שומעת. המעבר הזה הוא לא "חזרה בתשובה" מהדיגיטל, אלא ההבנה שהתוכן הכי ג'וסי שלי נובע מהרגעים שבהם אני בכלל לא מנסה לייצר תוכן. אני לא "מתקנת" את ריי של 2017, אני פשוט יולדת את הגרסה שלה שמעזה להגיד: "השקט שלי שווה יותר מלייקים".
הסוד הוא בבסיס הבטוח
כשאני מנסה להבין מה עזר לי להגיע למקום הזה, אני חוזרת לחיבור שלי עם אוהד. כבר כמעט שש שנים שהקשר הזה מעניק לי מה שפסיכולוגים מכנים "בסיס בטוח". כשאנחנו מרגישות באמת שייכות ומוגנות, המערכת שלנו עוברת ממצב של הישרדות למצב של צמיחה. הביטחון שאוהד נתן לי הוא זה שאפשר לי להוריד את השכפ"צ של התדמית. פתאום, האנרגיה שהופנתה ל"להיראות" התפנתה ל"לשאול". התחלתי לעצב את הזהות שלי לא מתוך מה שחסר, אלא מתוך מה שכבר קיים. זה מה שמאפשר לי להשתיק את הרעש הלבן של העולם בלי לפחד שאעלם.
כשאני חושבת על זה, היום - "הבסיס הבטוח" שלי הוא לא רק הבית הפיזי שלי, אלא גם קבוצת השוות שלי - הקהילה שלנו. פעם, כשרדפתי אחרי הלייקים באינסטגרם, הרגשתי שאני מדברת לחלל ריק ומקווה שמישהו יראה אותי. היום, בתוך הקהילה המדויקת שבנינו ב״פודקאסט משלך״, אני מרגישה את הערך העצום שביצירת תוכן עבור הנשים שהן התדר המדויק שלי.
האנרגיה שלנו כל כך יקרה ונדירה. בעולם שמנסה לגזול אותה מאיתנו דרך סטרס, חרדה ומפרסמים שרוצים שנרגיש "לא מספיק", הבחירה איפה להשקיע אותה היא אקט של ריבונות. אני מעדיפה להשקיע את האנרגיה שלי בשיחות עמוקות באולפן, בחיבור האמיתי איתכן ובחיים שאני מעצבת לקראת המעבר לכרתים, מאשר ב"הפקת חיים" עבור עוקבים אקראיים וצמצום התוכן שלי ל״הוקים״ מוצלחים.
כשאנחנו יוצרות מתוך מקום בטוח עבור קהילה שבאמת מקשיבה, אנחנו לא רק מתעסקות ב"שיווק" - אלא יוצרות שינוי, מעבירות את חכמת השבט, מביאות לעולם שפע, של משמעות וערך. אנחנו עוזרות אחת לשנייה "ללדת את עצמנו" מחדש.
ספרו לי איפה הג׳וס הזה פגש אתכן הבוקר,
באהבה ענקית ממני ומפַּלְמוֹס, ריי
מוזמנת להיות בקשר:
להצטרפות לניוזלטר ה״ג׳וס השבועי״ תשלחו לחברות את הלינק >>>
לעמוד השירותים באתר שלי לכל האפשרויות לעבוד איתי. (אני עובדת על כל העמודים, אם יש לכן בינתיים שאלות, תכתבו לי).
קבוצת הווטצאפ של ״פודקאסט משלך״ פתוחה לכל מי שהתחום מעניין אותה.
בא לך לדבר? אני פה בשבילך:
תגובות