הכלא ההגמוני והמרד השקט: מניפסט של אישה חופשיה

היי חברות,

״צריך אומץ, כדי להיות מאושרת״

זה מה שאמרה לי יעל פרנק בשיחה שלנו בפרק האחרון של "ג'וסיטוק", וכמה שהיא צודקת.

המילים האלו הדהדו בי כל השבוע, תוך כדי אזעקות וריצה לממ״ד ועייפות ובלבול ובעיקר חוסר אונים שאופף את הכל. אני מרגישה שהמרד שלי הוא בניסיון הנואש למצוא את האומץ הזה להיות מאושרת, למצוא את השקט בתוך כאוס שרק הולך ונהיה רועש והזוי יותר משנה לשנה.

יש לי קונפליקט פנימי מאז שאני זוכרת את עצמי בהקשר של מרד וצייתנות. חשבתי השבוע על רוזה פארקס שבחרתי בה (בהמלצת אמא שלי האדירה) לפרויקט ״נשים גדולות מהחיים״ בבית הספר לעיצוב תפאורה ותלבושות, כבר בגיל 20. רוזה פארקס הייתה תופרת אפרו-אמריקאית ואקטיביסטית, שהפכה לסמל עולמי של חופש והתנגדות כשסירבה ב-1955 לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן באלבמה - מעשה שקט כביכול, של אי-ציות אזרחי שהצית את המאבק לזכויות האזרח בארה"ב. תמיד מספרים עליה שהיא הייתה אקטיביסטית גדולה, אבל האמת פשוטה בהרבה: היא הייתה אישה שהתעייפה מלוותר. היא פשוט סירבה לקום מהכיסא שלה באוטובוס. ובדיוק בנקודה הזו אני נמצאת היום. האומץ שלי להיות מאושרת מתחיל בסירוב שלי להמשיך להשתתף בניסוי שלא אני כתבתי. כאישה רגישה מאוד, הרעש שכולנו חיות בתוכו הוא לא רק מטרד - הוא איום. הוא מעיב וממסך את הקול הפנימי, משתק את היצירה העמוקה שנובעת מהקרביים. זה מבלבל וזה מטלטל, אבל מה שהכי עצוב זה שהעולם מצפה מאיתנו לקרוא לזה "חוסן".

הקלטתי סדרת פרקים על חוסן מהשבועות שאחרי ה-7 לאוקטובר 2023 - מוזמנות להאזין >

אבל מה ההבדל בין חוסן לבין ניתוק? האם חוסן אמור לגרום לי להמשיך לתפקד כאילו כלום לא קורה, בזמן שהמערכות סביבי רק רוצות לשמר את המצב ולהשאיר אותי חלשה?

עייפתי מלחיות כאן במלחמה. עייפתי מלקוות שיהיה טוב בזמן שהחיים היקרים והקצרים שלי חולפים בתוך "מירוץ עכברים" שלא אני בחרתי. אני אינדיבידואלית, אישה חופשיה, ואני לא מסכימה יותר עם הנרטיב הזה. אני לא חלק מהמערכת הממסדית ששותה לי את הדם דרך העסק שלי ולא נותנת דבר בתמורה. המרד שלי הוא לא לצאת לרחובות. האומץ שלי להיות מאושרת - הוא להפסיק לקום מהכיסא עבור ציפיות של אחרים.

הכלא השקוף של הילדה המרצה

במשך שנים חייתי בתוך תבנית שלא נגזרה למידותיי. כאישה רגישה מאוד, העולם תמיד הרגיש לי רועש מדי, חזק מדי, דורשני מדי. התגובה האוטומטית (מנגנון ההישרדות) שלי הייתה לנסות להנמיך את הווליום של עצמי כדי להשתלב. ניסיתי בכל כוחותיי להתאים את עצמי - לצו האופנה, לתקשורת, למה שנחשב "נכון" או "חדשני" במדיה הפופולרית. ניזונתי מבחוץ, מהחדשות, מהצורך להוביל, להכיר כל סערת רשת או דוקו חדש על "טיירה בנקס". חשבתי שהחיכוך התמידי הזה עם העולם הוא הדרך היחידה להיות רלוונטית. אבל המחיר של הניסיון להתאים הוא תמיד אובדן העצמי. מצאתי את עצמי בלופים אינסופיים של אשמה ובושה - אשמה על זה שאני לא "חזקה" מספיק לפי הסטנדרטים החברתיים, ובושה על זה שהצרכים שלי שונים.

זהו הכלא הדמיוני: סורגים שעשויים מציפיות של מערכת שלא באמת רואה אותנו. לאחרונה, כשפנו אליי ארגונים נשיים וביקשו שאשתף עצומות למען שוויון מגדרי, הרגשתי צורך רגע לעצור ולחשוב על זה - מה המטרה בעצם?

בזכות קריאה בטקסטים של וירג'יניה וולף ב"חדר משלך", הבנתי סוף סוף איך המערכת ההגמונית והפטריארכלית הזו בנויה. הבנתי שוולף לא דיברה רק על חדר פיזי, אלא על חדר תודעתי. כשאני מגיבה לכל הייט ברשת או לכל קמפיין פוליטי, אני מבזבזת את האנרגיה המוגבלת והיקרה שלי במגרש של מישהו אחר. הבנתי שה״תפקיד״ שאני בוחרת הוא לא "לתקן" את המערכת מבפנים דרך עוד שיתוף של עצומה, אלא ליצור, לכתוב ולהתבטא מתוך השקט והחופש שאני בוחרת לעצמי. האנרגיה שלי שייכת ליצירה, לא לתגובה. המעשה הפמיניסטי הכי עמוק שאני יכולה לעשות הוא פשוט להיות אישה חופשיה שחיה מחוץ למערכת, ולא נותנת לרעש החיצוני למסך לה את הקול שנובע מהקרביים.

התובנה הכי גדולה שלי היא שהחופש לא מחכה לנו מעבר לים (למרות שחאניה כן מחכה), הוא נמצא כאן ועכשיו, במיינד. הוא מסתתר בכל החלטה קטנה: בבחירה לא לענות לשיחה שמרוקנת אותי, בבחירה לומר "לא" למוסכמות חברתיות, ובבחירה להפסיק להסביר את עצמי. היום אני אישה חופשיה יותר מאי פעם, כי הבנתי שאני ביטוי חד-פעמי של היקום.

חברות שלי, החיים האלו נדירים, קצרים ויקרים מכדי לבזבז אותם על תפקיד שמישהו אחר כתב. אני רואה את עצמי כחלק ממשהו גדול בהרבה מהממסד או מהפוליטיקה, אני חלק מהטבע, מהיצירה, מהזרם של אנרגיית החיים והיקום. למדתי שהדרך תמיד חכמה מההולכת בה. העבודה האמיתית שלי היא לא לשלוט בתוצאות או בנסיבות - זה הרי בלתי אפשרי מול עוצמת היקום - אלא לשחרר אחיזה. השחרור הוא לא פסיביות, הוא אקטיביות מודעת: אני בוחרת איפה להניח את הצעד הבא שלי, בנאמנות מוחלטת לערכים שלי, גם אם הצעד הזה מוביל אותי מחוץ למחנה.

הינה כמה פרקים מג׳וסיטוק שאולי יעניינו אותך בהקשר של חופש - הכנתי פלייליסט >

ניסוי הפרעושים והסירוב לקום מהכיסא

מכירה את ניסוי הפרעושים? (דיברנו על זה בפרק עם פז מושקוביץ) שמים אותם בכלי סגור עם מכסה זכוכית. הם קופצים ונתקלים במכסה שוב ושוב, עד שהם לומדים שזה כואב. בשלב מסוים, גם כשמסירים את המכסה, הפרעושים ימשיכו לקפוץ בדיוק עד לגובה שבו היה המכסה. הם נשארים כלואים למרות שהדרך פתוחה. ככה עובד ה"אלגוריתם ההגמוני" של המקום הזה - הוא מתכנת אותנו להנמיך ציפיות, לציית לטירוף, להתרגל לבלתי אפשרי.

לפני יותר משנתיים, נתפסתי לספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל. פרנקל (אשכרה) יצר מתוך אושוויץ - מקום שבו לא הייתה לו שום ברירה פיזית, שום שליטה על גורלו. ועדיין, הוא גילה את מה שהוא כינה "החופש האחרון": היכולת של האדם לבחור את העמדה שלו כלפי הנסיבות שלו. הוא הוכיח שגם כשהגוף כלוא, המיינד יכול להישאר חופשי. חשבתי עליו השבוע יחד עם רוזה פארקס. תחשבו על זה רגע - בשנת 1955, כאישה שחורה וענייה באלבמה, כביכול לא הייתה לה שום ברירה. המערכת ההגמונית סגרה עליה מכל כיוון. אבל גם היא, כמו פרנקל, מצאה את המרחב שבו היא הריבון - המרחב שבין הכיסא לגוף שלה. היא בחרה לא לקום.

ואני מסתכלת על שניהם ושואלת את עצמי: אם להם הייתה בחירה בתוך המקומות הכי אפלים בהיסטוריה, מי אני שאגיד שאין לי? יש לי ברירה ויש לי בחירה.

עייפתי מלחיות כאן בטירוף הזה, עייפתי מלקרוא לחרדה הזאת "חוסן", עייפתי מלקוות ש"יהיה טוב". האומץ להיות מאושרת, כמו שאמרה לי יעל פרנק, הוא להשתמש בחופש הבחירה שלי כדי להפסיק להיות חלק מניסוי הפרעושים הזה, בזמן שהחיים היקרים שלי חולפים בתוך כאוס תמידי. הקצבים פה בארץ לא מאפשרים לי לשגשג - אני תמיד או ב"התנעה" פראית או ב"עצירה" מאולצת. אין רצף, אין זרימה, אין התהלכות שקטה. עכשיו המתקפה הזאת שוב השביתה לי את העסק, בדיוק חודש אחרי שקיבלתי מענק זעום ומעליב על הנזקים מהמתקפה הקודמת. המערכת, ה"שותפה השקטה" שלי, יודעת רק לקחת, ובזמן אמת היא משאירה אותי חלושה וחסרת ישע. הותשתי, התייאשתי, ויותר מהכל - אני לא מסכימה עם הנרטיב הזה יותר. נמאס לי לחיות בשקר שזה "חוסן". המרד שלי הוא להפסיק לנסות לקפוץ בתוך הכלי הסגור הזה. אני בוחרת בתנועה, בזרימה, בחיים שבהם אני לא צריכה להילחם על עצם הנשימה שלי.

הנוסחה של המערכת ההגמונית: פחד + רעש = שליטה.

אבל הנוסחה שלי היא אחרת:

ובמילים: חופש שווה לשקט פנימי חלקי ציפיות חיצוניות. כדי להגדיל את החופש שלי, אני מקטינה את המשקל של הציפיות שלכם ממני ל"סולידריות" או ל"חוסן". האמת שלי היא שאני רוצה לחיות, לא רק לשרוד את המתקפה הבאה.

באוגוסט הקרוב, המרד השקט שלי מקבל צורה גיאוגרפית. המעבר לחאניה הוא לא בריחה, הוא בחירה מודעת בחיים שמאפשרים "התרווחות". אני חושבת המון על אבא שלי ז"ל. הוא היה צבר, מלח הארץ, מדריך תיירים מהולל ונערץ. אני זוכרת אותו גבוה, חסון, שזוף, עם חיוך של פרסומת לקולגייט ששידר עוצמה ואהבת הארץ. אבל המדינה הזאת כיבתה אותו. לאט, ובאכזריות. כשאני מסתכלת לאחור, אני רואה איך כל סבב לחימה הוריד עליו עוד מכסה זכוכית. במלחמת המפרץ ב-1990 הוא ישב בבית כי התיירות פסקה. הוא מצא עבודה בציריך ונסענו לשליחות בשוויץ. מסיבה לא ברורה, חזרנו אחרי פחות משנה לתוך הטירוף כאן. תמיד ניקרה בי השאלה - מה היה קורה אם היינו נשארים שם? חיים במקום שקט, בלי מלחמות? האם אבא שלי עדיין היה איתנו היום, מחייך את החיוך היפה שלו?

הוא היה איש חזון, ישר בלי טיפת יכולת לתחמן, אחרי שחזרנו הוא ניסה להרים מיזם תיירותי מטורף שנכשל בגלל המצב בארץ. אני זוכרת אותו שבור, מתייפח מול הטלוויזיה כשרבין נרצח. הדברים האלו ריסקו אותו עד שהוא פשוט הלך ונמוג, חלה ונפטר בגיל 52 בלבד. המדינה שאהב כל כך והכיר כל סלע בה, שתתה לו את החיים. כשהוא נפטר חשתי הקלה, רק ככה הוא יכל להשתחרר. אבל לנו (המשפחה) נשאר מסע ארוך לריפוי הפצעים. המעבר שלי לחאניה הוא התשובה לשאלה הזאת. אני לא מוכנה להיכבות בגיל 52. אני רוצה ליצור מתוך שקט, לכתוב מתוך מקום שלא צריך להתגונן בו בכל רגע. חאניה היא המקום שבו אני בוחנת כל עניין לגופו, חיה כאינדיבידואלית ולא כחלק מעדר שצועד לעבר שחיקה בלתי נמנעת.

זה ניסוי בחיים חופשיים: איך נראית יצירה כשהמכסה מוסר? אני יוצאת למסע הזה כדי להראות שזה אפשרי - לחיות בשקט, בנאמנות לערכים, ופשוט לנשום.

מה המכסה שלך?

אני כותבת את המילים האלו מתוך הבנה שכל אחת מאיתנו נושאת "מכסה זכוכית" משלה. לפעמים זו הציפייה החברתית להיות "חזקה", לפעמים זו האשמה על זה שאנחנו רוצות פשוט שקט בתוך מדינה שבוערת, ולפעמים זה הפחד לקפוץ גבוה מדי כי אמרו לנו שזה מסוכן. המרד שלי הוא לא רק המעבר לחאניה או הבחירה בחיים ללא ילדים. המרד שלי הוא הסירוב להמשיך להסביר את עצמי. האומץ להיות מאושרת, כמו שאבא שלי אולי רצה להיות, מתחיל בנקודה שבה אני מפסיקה להתנצל או לבקש רשות להיות חופשיה.

אני מזמינה אותך לנשום רגע עמוק. להסתכל על ה"אוטובוס" של החיים שלך ולשאול את עצמך: איפה את פשוט עייפה מלוותר? איזה שקר את מספרת לעצמך כדי להמשיך לתפקד בתוך מערכת ששותה לך את האנרגיה?

אני כאן, בשקט שלי, בונה את ה"חדר משלי". ואם המילים האלו הזיזו בך משהו, אם הן גרמו לך להרגיש פחות לבד בתוך הרעש - אני אשמח לשמוע ממך.

תשתפי אותי: איפה המכסה שלך היום?

אני מבטיחה לקרוא כל מילה, בשקט ובקצב שלי.

באהבה ובחופש,

ריי