top of page

כשציפורי חופש נפגשות

  • תמונת הסופר/ת: Ray Segev
    Ray Segev
  • 23 במאי
  • זמן קריאה 4 דקות

יש רגעים קסומים כשנשמות שנועדו להיפגש מוצאות זו את זו. כזה היה המפגש ביני לבין פז מושקוביץ - אנחנו שתי נשים פורצות דרך, יוצרות, מובילות פודקאסטים מצליחים, ובעיקר - ציפורי חופש שאינן נכנעות לתבניות שהעולם מנסה לכפות עליהן.

בסטודיו החמים שלי, שבו אני אוהבת לצלול לעומק על זהות אישית, רגשות וחלומות, התיישבנו לשיחה שהיא ממש קפסולה של השראה.

כבר בפתיחה הצגתי את פז כ"מישהי שהיא לכאורה מתחרה שלי, אבל בעצם היא שותפה למסע. היא יוצרת, ציפור חופש, רול מודל, בד-אס. ואישה שאני ממש אוהבת ומעריכה."

פז, מנכ"לית ומייסדת סופרקאסט, יוצרת ואשת תקשורת רב-תחומית, מייד ענתה לי בחום. מה שהתפתח משם לשיחה עמוקה על חיים ללא גבולות, על התרסה מול מוסכמות, על הקשבה פנימית ועל הכוח לייצר מציאות אישית - גם כשהעולם אומר שזה בלתי אפשרי.




לאסוף את ה"לא" בדרך אל ה"כן"

אחד הרעיונות המרכזיים שפז מביאה איתה הוא התפיסה המהפכנית שלה על משמעות הסירוב והדחייה.

"קו ההצלחה בעיניים שלי," היא מסבירה, "מורכב מהמון לא, לא, לא, לא, לא, לא. הסתברותית, ככל שאנחנו נקבל יותר לא, סיכוי יותר גבוה שנקבל כן."

פז, שהתמודדה לאורך חייה עם טיפולי דיאליזה והחיים לצד מחלה כרונית, קיבלה מכות רבות כל כך מהחיים. מגיל 19 היא על דיאליזה, 36 שנים, שבהן התחברה למכונה כדי לחיות. רופאים נתנו לה בין שלוש לשש שנים לחיות - אבל היא החליטה אחרת: "מי יגיד לך כמה שנים את תחיי? זה רק אני ואלוהים."


הנה כמה תובנות מרכזיות מגישת האיסוף של ה"לא":

  • ראי בכל "לא" צעד קדימה - "כבר קיבלתי לא פעמיים, שלוש פעמים... מה זה שלוש פעמים? המצליחנים האמיתיים מקבלים כל כך הרבה לא, ואנחנו רואים רק את הכן האחד הזה שהם הצליחו."

  • שני את המיינדסט - "במיינדסט, אני יוצאת עכשיו לעולם, ואני הולכת לאסוף כמה שיותר לא. קיבלתי לא? תודה. קיבלתי עוד לא? תודה, איזה כיף."

  • אל תיתני לדחייה להגדיר אותך - "החשש של בן האדם הסביר - הוא מקבל לא אחד, לא שני, די, הוא הגדיר לעצמו, המציאות כביכול הגדירה לו או לה תקרת הזכוכית, ואז הם לא ירצו יותר."

זוהי מהפכה תודעתית שלמה: במקום לפחד מדחייה, לאמץ אותה כסימן לכך שאת פועלת, מעזה, והולכת בדרך אל הצלחתך.



ניצחון הרוח על החומר: לחיות חיים ללא הגבלות

האתגר הגדול ביותר של פז היה לגלות דרך לחיות חיים מלאים למרות המגבלות הפיזיות. היא מתארת זאת כ"עבודה תודעתית יומיומית" ו"ניצחון הרוח על החומר". אפילו הביקור אצלי בסטודיו הוא אתגר:

"עד שהלכתי, חניתי, עד שיצאתי מהאוטו, עד ששמתי את מילה, צריכה עזרה שיעזרו לי כי אני נוקשה במפרקים. עד שהלכתי לכניסה... זה 100 מטר. זה כל הזמן עבודה תודעתית וניצחון הרוח על החומר."

היא מלמדת אותנו לעלות לתודעה גבוהה, מקום שבו אנחנו שולטים במסע שלנו:

  • היי קשובה לגופך, אך אל תיכנעי לו - "ברגע שיש את הנפילה, את מקשיבה לגוף שלך... אוקיי, עכשיו את בחלק הנמוך, אז אני אוהבת אותך, גוף שלי. חמוד שלי, מה, אתה צריך לנוח?"

  • תכנני את המשאבים שלך - פז יודעת מראש מה המחיר של הבחירות שלה. היא תשלם מחיר פיזי אם תצלם סדרה חודשיים, אבל היא מוכנה לזה.

  • אל תחיי בהשוואה לאחרים - "אני יודעת למנן מה אני יכולה, מה לא. אז במקום לצאת מהבית לפגישות עסקיות שיבואו אליי, כי אני רוצה ללכת למסיבה השבוע."

הגישה הזו רלוונטית לכולנו, גם אם אנחנו לא מתמודדים עם מגבלות פיזיות. כולנו חיים ביקום פיזי מוגבל - אם זה זמן, כסף, משאבים - אבל התודעה שלנו יכולה להתעלות מעל המגבלות האלה ולמצוא דרכים לפרוץ גבולות.



לשבור את תקרת הזכוכית: סיפור הפרעושים המאולפים

אחד הרגעים העוצמתיים ביותר בשיחה הוא כשפז מספרת את "סיפור הפרעושים", שממחיש כיצד אנחנו לעתים קרובות מגבילים את עצמנו גם כשההגבלות כבר לא קיימות.

בקרקס של צוענים, מכניסים פרעושים לצנצנת עם תקרת זכוכית. הפרעוש, שיכול לקפוץ פי 300 מגובהו, קופץ שוב ושוב, מקבל מכה בראש, נופל, ומנסה שוב. בסופו של דבר, הוא לומד לקפוץ רק עד גובה מסוים - נמוך מהתקרה. ואז, כשמסירים את התקרה, הפרעושים ממשיכים לקפוץ רק עד הגובה ה"בטוח". הם הפכו ל"פרעושים מאולפים".


"אנחנו, בני אדם, לא מספיק שאנחנו נקבל מכה בראש, עוד לפני שקיבלנו מכה. אנחנו רואים מישהו אחר עשה את זה, ולא הצליח, מה אנחנו נעשה? לא נעשה."

פז מזמינה אותנו להפסיק להיות "פרעושים מעולפים":

  • זהי את תקרות הזכוכית שלך - אילו הגבלות קיבלת על עצמך בגלל ניסיונות כושלים בעבר?

  • העזי לנסות שוב - גם אם נכשלת, גם אם ראית אחרים נכשלים

  • חשבי מחדש על מה שאת מאמינה שאת יכולה להשיג - אולי התקרה שאת רואה כבר לא קיימת?



ליצור ערוץ תקשורת במקום עוד דרך שיווק

במישור העסקי, פז מביאה תפיסה מהפכנית לגבי פודקאסטים. היא רואה בפודקאסט לא עוד כלי שיווקי, אלא ערוץ תקשורת מרכזי שהשיווק נובע ממנו.

"המיינדסט צריך להיות הפוך. ערוץ התקשורת המרכזי שלכם הוא פודקאסט. משם תשלחו את כל קרני השמש שלכם."

זוהי הפיכת הפירמידה השיווקית המסורתית:

  • היי משמעותית עבור הקהל שלך - "אם אתם לא משמעותיים עבורנו, סגרו את הערוץ."

  • אל תשווקי בפודקאסט - "אתם לא מוכרים בפודקאסט כלום. אוי ואבוי לכם, אם תמכרו משהו. סינס, מכרתם משהו בפודקאסט? נכשלתם."

  • צרי "אדוות" - "אנחנו רוצים בפודקאסט לייצר אדוות, להשפיע על חיים של אנשים."

בעידן של היום, בו כל אחד יכול ליצור ערוץ תקשורת משלו, אנחנו כבר לא תלויים ב"פקידי השער" של המדיה המסורתית. "מהמקום הזה שהם שולטים עלינו, מעגל ההשפעה השתנה בעקבות הטכנולוגיות," היא מסבירה.



קריאה לפעולה: להעיף את תקרות הזכוכית

השיחה עם פז היא הזמנה לחשוב אחרת - על החיים, על עסקים, על יצירה, ועל העולם. זוהי קריאה להתעלות מעל הנסיבות, מעל מגבלות פיזיות, מעל לתבניות ומוסכמות שחברה מנסה לכפות עלינו.

התבוננו סביבכן - אילו תקרות זכוכית אתן מחזיקות בחייכן? האם אתם מגבילים את עצמכם בגלל "לא" שקיבלתם בעבר? האם אתם פוחדים להעז בגלל כישלונות קודמים?

הציווי שנשאר איתנו מהשיחה המרתקת הזו הוא פשוט ועמוק: "תתחילו להעיף את תקרות הזכוכית שלכם."

התודעה הגבוהה, כפי שפז מלמדת אותנו, היא המפתח. לשבור את התבניות, לעצב את המציאות שלנו בתנאים שלנו, ולהביא את הקול הייחודי שלנו לעולם.

וכפי שאני אמרתי בפתיח הפודקאסט: "את ידעת שלכל אחת מאיתנו יש צופן גנטי אישי וייחודי משלה? צופן חד פעמי שהופיע אצלה בפעם הראשונה ולעולם לא יופיע שוב בכמעט 14 מיליארד שנות יקום?"

אז קומי, התנערי מהגבלות דמיוניות, אספי את ה"לא" שלך בדרך אל ה"כן", והביאי לעולם את הייחודיות שלך - כי אין עוד אחת כמוך, וזו המתנה הגדולה ביותר שאת יכולה להעניק לעולם.


זה פרק כיפי שאני בטוחה שתצאו ממנו עם חיוך ענק על הפנים ותחוושת מסוגלות!

הלינקים של פז:

Comments


עיצוב ללא שם (2)_edited.png

תהיי בקשר

התוכן שלי נמצא בעיקר בפודקאסט שלי, באתר ובניוזלטר אבל בואי נתחבר איפה שנוח

  • Instagram
  • Facebook
  • LinkedIn
  • YouTube

© כל הזכויות שמורות לריי שגב, 2025.

אין לעשות כל שימוש בתכני האתר ללא רשות מפורשת.

bottom of page