הג׳וס השבועי: על שחיקה, פרפקציוניזם ומיקרופון אחד מפתיע
- Ray Segev
- לפני יומיים
- זמן קריאה 5 דקות
בסוף השבוע האחרון הרשת הוצפה בגל נוסטלגיה של "אתגר העשור". כולן העלו תמונות מ-2016, וגם אני נסחפתי. אני ידועה כטיפוס נוסטלגי ובואו - יש לי על מה להתרפק, כשפתחתי את הארכיון שלי, מצאתי שם כתבת שער ב-7 ימים של "ידיעות אחרונות" שיצאה בפרינט - שבה הוכתרתי ל"כוהנת המידות הגדולות". הסתכלתי על ריי של אז - הייתי פרזנטורית, הייתי לידרית, הייתי תמיד בבגד ים או הלבשה תחתונה, הייתי יזמת ויוצרת, הרגשתי שאני בשליחות מתמדת. המטרה שלי הייתה אז לעזור לנשים להגביר את הווליום ולהרגיש בנוח לתפוס מקום, גם אז נעתי תמיד בין העשייה האישית שלי לבין ההצלחה של הביזנס לבין הרצון הכי אמיתי לעשות טוב לאחרות. אז - עשיתי את זה דרך צילום, נראות וגוף, והיום? היום - השליחות היא אותה שליחות בדיוק, רק הכלי השתנה. במקום תמונה, אני עוסקת בתמלול הקול הפנימי, נוכחות ופיצוח האלגוריתם האנושי של כל אחת מהתלמידות שלי.
אבל המפגש הזה עם העבר הציף בי גם מחשבות על ההווה. ב-2016 הרעב היה לנראות, ל"עוד" טייטלים מפוצצים, קמפיינים גדולים והופעות בתוכניות אירוח. זה היה לפני עידן הסטורי והטיקטוק ואני הייתי מאלה שחושפות את המאחורי הקלעים. תמיד נמשכתי לסיפור הרקע אפילו יותר מהתוצר עצמו. וזה הרגיש חצוף ובועט.
בעשור האחרון ב-2026, התחושה היא שונה לגמרי. אני מוצאת את עצמי, וגם רבות מכן, בתוך גלים של שחיקה. התחושה הזו שבא לברוח, להיעלם, שפשוט יש יותר מדי. השבוע הבנתי שזה לא רק הורמונים או מצב רוח חולף, אלא משהו עמוק יותר שקשור לדרך שבה אנחנו צורכות ויוצרות בעולם החדש הזה. השבוע יצרתי, לימדתי, והרגשתי את הפריבילגיה העצומה שיש לי ליצור אמנות, אבל בו זמנית - את כובד האחריות. איך ממשיכים להגביר את הווליום כשלפעמים כל מה שרוצים זה שקט?
הצרכן של 2026: "תמכרו לי שקט בראש"
אני מוצאת המון נחמה בתוכן של יוצרות תוכן בתחום חיזוי הטרנדים. אור שלום המבריקה כתבה השבוע בניוזלטר שלה אבחנה מדויקת של הדופק הנוכחי. היא מדברת על "שחיקה מנטלית" כמגמה הצרכנית המובילה לשנה הקרובה. הצרכן של 2026 (כלומר אנחנו) עייף. אנחנו עייפות מלברור בין 700 אפשרויות, מלקרוא 40 ביקורות, ומהצורך הבלתי פוסק לפקפק ולהשוות. המוח שלנו פשוט לא עומד בזה יותר.
השינוי הגדול שאור מדברת עליו הוא המעבר מ"אפקט הרשת" (איפה שכולם נמצאים) ל"אפקט הבהירות". היתרון היום שייך למי שיודע להפחית את עומס ההחלטה. ה-UX החדש הוא לא רק עיצוב יפה, הוא מערכת שתומכת בקבלת החלטות, בונה אמון ומשמשת כקיצור דרך בעידן של רעש. במילים אחרות: אנחנו לא מוכרים רק פודקאסט, קורס או מוצר - אנחנו מוכרים שקט בראש. ואני חושבת: בשביל לייצר לאחרות שקט אני צריכה יותר בהירות, וזה האתגר הכי גדול שיש. לפלס דרך בין הררי התוכן העמוסים, צעד צעד, לשמור על המהות והמצפן, תוך כדי הדיפה של כל מה שיכול ליכול לעמעם את הבהירות שאני זקוקה לה ביצירה.
אני אומרת את זה לעצמי וגם לכן חברות, כשאתן חושבות על התוכן שלכן, תשאלו את עצמכן: האם אני מוסיפה לרעש, או שאני עוזרת לקהל שלי לסדר את המחשבות?
להרשמה לניוזלטר המעולה של אור שלום לחצו כאן
הגל הזה שבא והולך (על שחיקה של יוצרות)
כמו שאפשר לראות בתמונות שלי מ2016 - תמיד נמשכתי ל״מאחורי הקלעים״, אולי כי אני מעצבת תפאורה ותלבושות והעולם של הציוד צילום, תאורה ותפאורה עם כאבלים, קוליסת וכל האנשים שעובדים כדי להוציא את התוצר המושלם (מעניינת אותי יותר מהתוצר עצמו), אני רוצה רגע לדבר דוגרי על מה שקורה מאחורי הקלעים של יצירת תוכן. השבוע עבדתי על חלקים חדשים בקורס הדיגיטלי ועל פרק חדש בסדרת "סאונד צ׳ק". היה לי ממש כיף, באמת. הרגשתי את היצירה זורמת בעורקים, את הידיעה שאני עושה אמנות. אני גאה בחיים שיצרתי לי. אבל בתוך כל הטוב הזה, קלטתי שקשה לי. ממש. השילוב הזה בין להיות יוצרת תוכן שמפיקה פודקאסט משלה, לבין להיות מורה שמחזיקה מרחב לאחרות, הוא מאתגר בטירוף.
אני מוצאת את עצמי במרדף מתמיד של למידה - הבינה המלאכותית שחודרת לכל מקום, הכלים החדשים שצצים באלפים כל יום, הצורך להתאים את עצמי לצרכים של התלמידות וגם לסטנדרטים של עצמי. לפעמים הגל הזה של "צריך להספיק" שוחק אותי עד דק. אני אומרת לעצמי: ריי, את זוכרת שאף אחד לא רץ אחרייך נכון? אבל עדיין אני מרגישה מוצפת, לפעמים מאוכזבת מעצמי, ולרגעים בא לי פשוט להיעלם. זה תופס אותי כמו גל. (כן כן, למדתי שזו לרוב רק תחושה חולפת, ושזה בסדר להודות בזה. אין פואנטה, רק שיתוף.
להיות תלמידה כדי להיות מורה טובה יותר (Sound Check)
בתוך כל ההתלבטויות של "למה בכלל לייצר תוכן כשיש כזאת הצפה?", התשובה שלי היא תמיד עשייה. השבוע שחררתי פרק סקירה חדש על מיקרופון שאני משתמשת בו כבר שנה - ה-Fduce D40. זה פרויקט שלקחתי על עצמי מאפס, החלטתי להנגיש לכולנו את הנושא של מיקרופונים במחירים נגישים. אז השקעתי מכספי, הזמנתי 5 סוגים שונים של מיקרופונים, בלי לדעת איך אתמודד עם זה. כמו שאני מעודדת את התלמידות שלי ״קפצתי למים״. לא ידעתי איך לבנות את הקונספט, מה יהיה הווייב, או איך בכלל לסקור את זה בצורה מעניינת. אבל ישבתי, כתבתי, ניסיתי, צילמתי, ערכתי, התמודדתי.
אני אגיד לכן את האמת בלי לייפות את זה: התוצאה רחוקה מלהיות מושלמת. אכלתי על זה סרטים (כן כן, בדיוק כמו הסרטים שאתן מתארות לעצמכן). ובכל זאת - אני לא מתנצלת, אני גאה בעצמי כי אני פועלת לפני תפיסת העולם שלי, כמו שאני תמיד אומרת לתלמידות שלי: עדיף שזה יהיה באוויר ואימפרפקט, מאשר מושלם ובמגירה. ואני באמת מאמינה שאי אפשר להתקדם אם נחכה לפרסם רק את התוצר הכי מושלם שלנו. הרצון לתוצאה נוצצת מתגמד לעומת הרצון להוביל דרך. ולעזור לנשים לתפוס אומץ, להתנסות, ולתקן תוך כדי תנועה. וחוצמיזה - בעיני העובדה שאני שומרת על עצמי במוד של "תלמידה", שאני סקרנית ומתנסה במשהו חדש שמעולם לא עשיתי, זה בדיוק מה שהופך אותי למורה טובה יותר. הניסיון הזה, עם כל הפגמים שבו, הוא השיעור הכי טוב שיכולתי לתת לעצמי ולכן. וגם - יש כאן אלמנת של מישחקיות - משהו שאני רוצה להכניס אפילו יותר בחיים שלי בשנה הקרובה. הלוואי שאני אצליח לקחת את כל הסיפור הזה בפחות רצינות ופשות ״לשחק״.
אשמח ממש שתצפו, זה רק 8 דקות ועובר סופר מהר, ויש שם המון ערך למי שמחפשת סאונד מעולה בתקציב נגיש.
אחד הדברים שמאזנים אותי בתוך כל הרעש הטכנולוגי הזה, הוא העבודה הסופר עדינה על עריכת הפרקים. השבוע ערכתי פרק מהמם (שעוד רגע יוצא!) עם חגית מנדל על פוטותרפיה. כשאני יושבת לערוך, במיוחד כשמדובר בנשים שמספרות אצלי את הסיפור שלהן בפעם הראשונה, אחרי תהליך ממושך יחד - אני מתייחסת לזה כאל אמנות מקודשת. אני משחררת את השליטה על הזמנים. לא מעניין אותי "יעילות" באותו רגע, אלא להיות נטו אחת על אחת עם הקול שלהן. זה לוקח זמן, זה מאתגר, אבל זה מה שאני רוצה להעניק. והאמת היא שזאת הדרך שבה אני גם ממצה את כל השפע שבשיחה.
הפרק עם חגית מדבר על פוטותרפיה לא רק ככלי טיפולי, אלא ממש כתפיסת חיים. השבוע, כשהייתי מודעת לסערות הפנימיות שלי, אלו שתלויות רק במחשבות שלי, הבנתי כמה הכלי הזה חזק. היכולת להתבונן במחשבות, כמו שמתבוננים בתמונה, להבין מה מתחולל בפנים ולתת לזה מקום. לשאול שאלות, גם כשאני מתבוננת בתמונות שלי מ-2016, מה תופס אותי בתמונות? ומה אני מרגישה כשאני מסתכלת עליהן?
מבטיחה לשלוח תזכורת כשהפרק יעלה, אתן לא רוצות לפספס אותו.
אגב, חגית פתחה עוד תאריכים לסדנה שלה ואתן חייבות את זה לעצמכן >
כרגיל הינה הלינקים הרלוונטיים:
גופיות SLIMZ ששינו לי את החיים ואני לא מאמינה שרק עכשיו נחשפתי לקסם הזה!
מיקרופונים במחירים שווים ומניסיוני ברשימת האמזון שלי >
אם אתן רוצות להתחיל להקליט ולערוך בעצמכן - תוכנת ריברסייד תסגור לכן את כל הפינות במקום אחד >
מוזמנת להיות בקשר:
להצטרפות לניוזלטר ה״ג׳וס השבועי״ תשלחו לחברות את הלינק >>>
לעמוד השירותים באתר שלי לכל האפשרויות לעבוד איתי. עובדת על כל העמודים, אם יש לכן בינתיים שאלות, תכתבו לי.
קבוצת הווטצאפ של ״פודקאסט משלך״ פתוחה לכל מי שהתחום מעניין אותה.
יש לנו השבוע מפגש פיזי! כאן משריינות מקום >
בא לך לדבר? אני פה בשבילך:
אוהבת מלא, תודה שאת פה!
ריי.
תגובות