ה-1 בפברואר מתקרב. וגם - הקורס הבא שלי בשיתוף קהילת אורקה. 5 מפגשים פרקטיים בזום לבנייה של התשתית של הפודקסט שלך. לפי כל הספרים והחוקים של "איך משווקים נכון", עכשיו זה הזמן שבו אני אמורה להלחיץ אותך.לכתוב לך ש"ההרשמה נסגרת", ש"נותרו מקומות אחרונים", ושאם לא תעלי על הרכבת הזאת עכשיו - תפספסי את ההזדמנות של חייך. אבל האמת? את לא חייבת להירשם לקורס הזה. וזה ממש בסדר אם לא תעשי פודקאסט השנה. העולם לא יתמוטט אם לא תהיה לך תוכנית שבועית, והעסק שלך לא יקרוס אם לא תעלי לספוטיפיי בחו

השבוע הרגשתי שהעולם בחוץ רועש לי מדי. כאילו יש איזה רכבת שיוצאת וכולם רצים להספיק אותה לסמן וי, להשיק, לחגוג ואת רק רוצה רגע אחד של שקט כדי לשמוע את עצמך... אז עצרתי. ברור לי שזאת פריבילגיה וזכות שיש לי, האפשרות לבחור מה נכון לי כרגע היא לא מובנת לי מאליה. עשיתי לעצמי "ריטריט" פרטי. לא צריך בשביל ריטריט כזה דרכון... היינו רק אני, המסך, והרצון להתמלא מחדש ולחשב את המסלול שלי לשנה הקרובה, כל זה יחד עם חגיגת 4 שנים לנישואין שלנו, הזדמנות לפנות מקום לביחד ולתכנן את הגשמת החלום הכ

חברות, זה הג'וס האחרון של השנה. יש באמירות ובסיכומים האלה אלמנט כל כך דרמטי, נכון? אני לא יודעת למה המחשבה על זה תמיד מחזירה אותי לזיכרונות ערב המילניום, אולי כי עברו מאז 26 שנים. הייתי אז בכיתה י׳ ויצאנו לבלות בעיר (ירושלים), אני זוכרת איך חיכינו לסוף העולם, אבל בבוקר שלמחרת קמנו כרגיל. באמצע השבוע (שעבר) החלטתי לקחת "יום אופסייט" עם חברתי, הדר סביון המאירי. למי שלא מצויה בז׳רגון - אופסייט זה מושג מעולם ההייטק שהמשמעות שלו היא יום עבודה במקום שהוא לא המשרד הקבוע. בהייטקס עוש

היי חברות, דיברנו פה בג׳וסים הקודמים על ההבדל המהותי בין להיות "צ'ייסרית" - זו שרודפת, שמנסה להספיק, שמרגישה תמיד במירוץ - לבין להיות "צ'וזרית" - זו שבוחרת, שמנהלת את הקצב, שפועלת מתוך דיוק פנימי. השבוע, ההבחנה הזו הפכה עבורי מתיאוריה למעשה. היה לי שבוע שכולו עבודת תשתית. שבוע שבו ביליתי שעות רבות, אולי רבות מדי, מול מסך המחשב, במרחב מסוגר ושקט. לכאורה, זה נראה כמו עבודה טכנית: לדייק פונטים (כן, היו דיונים סוערים ביני לבין עצמי על Heebo), לנסח כותרות, לבנות דפי נחיתה. אבל בע

היי חברות, הבוקר אני מרגישה מאד מוצפת, מכירות את התחושה? נו, זאת שאלה רטורית, אני יודעת. זה קורה לי כי המיכל שלי מלא וגדוש בכל כך הרבה דברים ומרגיש כאילו זה עדיין לא הזמן לחבר את הנקודות, ובכל זאת אני אוהבת לכתוב לכן בראשון בבוקר. ביום שישי בתרגול היוגה - יהוטל דיברה על צמדי הניגודים כרעיון לחשוב עליו במשך התרגול. מאד התחברתי, תמיד יש לי משיכה לשני צדדים מנוגדים ובסוף אני בוחרת עם איזה כיוון ללכת ולמצוא את האיזון שלי לאותו רגע, אז היום אני בוחרת לכתוב לכן, למרות שאף אחד לא מכ

היי חברות שלי, לא שלחתי את הג'וס אתמול. האמת היא שפשוט רציתי להיות כל כולי בתוך הרגע. אתמול בערב התקיים המפגש המסכם של קורס הפודקאסטים שלי, והרגשתי שאני צריכה להיות מרוכזת בנשים המופלאות האלה, ברגע המיוחד הזה של סיום - שהוא בעצם רק ההתחלה. במפגש עצמו צללנו לנושאים של הפצה ושיווק, ואירחנו את שירלי אבנון קרייזל המופלאה (מהפודקאסט "הבית האופטימי" וחלק משמעותי מהקהילה שלנו). שירלי היא ההוכחה שאפשר לעשות את זה לגמרי בדרך שלך, והיא ענתה על שאלות ונתנה לכולנו המון השראה. להיות One

בוקר טוב אהובות, חזרתי. כל פעם שאני טסה או נוסעת לחופשה, זאת הזדמנות בשבילי לעשות זום-אאוט וריפלקציה על הכל: איך אני עוברת בין מוד עבודה למוד חופשה? כמה אני מאפשרת לעצמי לשחרר ולסמוך? והפעם, היה כאן עוד אלמנט ששינה את כל התמונה: נסעתי לבד. סדרת תמונות מהמסע, בנושא: חלונות. במשך שנים נסעתי לבד - לעבודה, לחברים, היתה תקופה שטיסות עלו גרושים והיינו קופצות לאילת וממשיכות ללונדון ב-20 דולר... אף פעם לא עפתי על זה אבל כשאת רווקה, אין לך ברירה כל כך. בכל מקרה, הפעם השארתי את אוהד ב