מהמרדף ל״מושלמת״ - אל האומץ להיות הכי אני

Ray Segev
15 בנוב׳
זמן קריאה 4 דקות

מכירות את התחושה שהמרדף ל״גושפנקה״ מבחוץ חונק את הקול הפנימי?

בשיחה שלי עם מעין אריאב הרגשתי את התחושה הזאת מתפוגגת, מעין מתארת את המסע שלה מאיפור ככלי להסוואה כנערה, דרך שנים על סטים ואולפני טלויזיה כמאפרת ועד ליצירת שפה - של קבלה וחיבור הרמוני בין החוץ לפנים - שאותה היא מעבירה בסדנאות לנערות.

בתחילת השיחה שלנו הצגתי את מעין ככה: “מאפרת עם שליחות, שהחליפה את המרדף של להיות הכי מושלמת במסע אמיץ של להיות הכי אני. נדבר על יופי כשפה… ועל איך הופכים פגיעוּת לעוצמה.” זה אולי נשמע כמו איזה סלוגן, אבל האמת שזו ממש החלטה יומיומית. בבחירות הכי הכי קטנות של החיים. מעין שיתפה בתחושה פרטית שהרבה מאיתנו יכולות להתחבר ולהזהות איתו :

“לא היה לי מקום להתעסק בשום דבר חוץ מאיך שאני נראית ומהשנאה שלי לעצמי… זה לא משאיר מקום.”

שם, בדיוק שם, נמצא הכאב שממנו צומחת שליחות. כשאין מקום לנשימה, אין מקום לסקרנות, וללא סקרנות אין למידה ואין בית פנימי יציב. מעין בוחרת להפסיק לרצות את המראה ולהתחיל לשוחח איתה. זה מעבר מ״להיראות לאחרים״ - ל״להיות נראית לעצמי״. בעדינות בלי להתנצל, ובקצב שמתאים לגיל ולגוף. מתוך הנכונות הזאת להיחשף ולהגיד בקול “ככה זה מרגיש לי”, מתחיל דיאלוג חדש: עם העור, עם הלב, עם הנערה שמולי, וגם עם הילדה שהייתי. זה פרק שמחזיר בעלות על הסיפור.

שנת המצווה: חלון הזהות והלב שמבקש בית

שאלתי את מעין למה דווקא גיל 12–13? כי זה גיל שמעצב זיכרון - היא סימנה את שנת המצווה כזמן סופר משמעותי לעבודה עם נערות - בקליניקה, בסדנאות קטנות, או בתוך בית־הספר - כשהשאלות על גוף, חברות ומעמד צפות, והשוואות יכולות לבלבל עוד יותר... גם מעין וגם אני מתחברות לתחושות שהגיל הזה היה קריטי עבור בנות בבניית הערך העצמי ודימוי הגוף שלנו. הרגשתי אצל מעין את התחושה הזאת חיה, היא מתחברת לנערות מהמקום הכי בוער של שליחות ומצליחה לגשת לכל אחת דרך התוכן שמעניין אותה. לפעמים זה מתחיל בסקרנות שלהן (“איזה מפורסמים פגשת? איפה עבדת בטלויזיה?”), ונמשך כשמבינים שהשיחה לא מסתכמת בטרנד, אלא נוגעעת בשייכוּת.

בקטע חשוף במיוחד, מעין מספרת על נעורים של רצון להיות “כמו כולן”, עד כדי מחיקות עצמאיות, היא מודה בכנות:

הייתי אומרת שאני חצי מרוקאית… כדי שיאהבו אותי

הזיוף מתנפץ מול האמת שאין כוח ואנרגיה לשקר, לא לעצמי ולא לעולם. שיתפתי את מעין שאני הייתי ממציאה שיש לי חבר רק כדי ״להיות מגניבה״.

זהו שיעור שמכבד נערות: לא לבקש מהן תלבושת אחידה של אישיות, אלא לחפש איתן את המידה המדויקת והמותאמת לכל האלמנטים והצבעים באופי שלהן. שם נכנסים יחד: איפור עדין, הרמוניה, גבולות בריאים, משחקיות ומבט סקרן ורגיש שמחזיר ריבונות. שנת המצווה הופכת ממופע חד-עמי לתהליך משנה חיים: מפגש אחרי מפגש שבו מתרגלות “להיראות לעצמי” ובדרך, להיראות גם לעולם בלי לאבד את עצמי. זהו חלון זמן בו “פנים - חוץ” יכולים להתחבר ולהפוך למצפן פנימי שמכוון כל אחת בדרך הכי נכונה עבורה.

זה רעיון פשוט, אבל כמעט חתרני: להפוך את רגע האיפור, העיסוק במראה החיצוני מרגע שבוחן ומשווה, לרגע של נוכחות ושייכות. מעין הבינה שהעיסוק הכואב בנראות חיצונית, לא חייב להיות כזה. אחרי שנים כמאפרת בהפקות היא יודעת כמה קל ל״הפוך״ שחקנים לדמויות שונות בעזרת איפור ותלבושות. כשמתייחסות ל“יופי כשפה”, זה הרבה מעבר לטרנדים רגעיים שבאים למכור לנו מוצרים ולקדם תעשייה שלמה על חשבוננו. זה לימוד של נוחות, שייכות, וגבול מיטיב.

כשעולה לחץ חברתי (“תשימי עוד, תחדדי, תסתירי”), בודקות מה מגַדֵּל ביטחון ומה מכביד. זה שריר. מתאמנות עליו לאט. כאן גם נכנס הדיאלוג עם האמא/המורה/הדודה: להפוך את המסע של בת המצווה לשותפות שמגבירה קול ולא משתיקה אותו. כשאנחנו מתייחסות לטיפוח וליופי בצורה הוליסטית - אנחנו בוחרות בעומק, בשאילת שאלות ובצורך לדייק לעצמנו מה נכון לנו בלי קשר למה ״צריך״ או מה ״כולם עושים״.

שילוב של עבודה עם ערכים אישיים, שיח על רגשות, כלים של הודיה ומנטרות עם מסרים מעצימים מול המראה, שיח פתוח, רגיש, חומל בגובה העיניים, יכול לייצר עעבור הנעערות הרכות זיכרון חדש - זיכרון שבו אני לא אובייקט לשיפוט, אלא סובייקט של בחירה.

וכשנערה יוצאת מהחדר - היא לא רק “יפה”. היא נראית לעצמה.

גיל 40, תזכורות, וקול שממשיך גם כשהמסך נסגר

גם לנו, הנשים הבוגרות, יש מראות שצריך ללמד מחדש. מעין שיתפה אותי בכלים שעזרו לה לעשות את השיפט ולהתחבר לתשוקה וליעוד שלה. סיפרתי שאני מרגישה גם היום בגיל 41 - את ריי הילדה שהייתי - עדיין חיה בתוכי. שיתפתי את מעין על משבר ה“שחיקה” שחוויתי סביב גיל ״אמצע החיים״ ועל המחיר של מחשבות רעילות שלא מקבלות מקום לההתאוורר.

הייתי צריכה כמה פעמים ביום שעון מעורר כדי להזכיר לעצמי: את מסוגלת, את יכולה… המוח שלנו לא עושה את זה לבד.

זה שיעור של גיל 40 שמתאים לכל גיל וכמובן גם לנערות: חמלה אינה מותרות, זה ריטואל, זה בבחירות הכי קטנות של היומיום, לבחור איך להתבונן בכל סיטואציה שמגיעה לפתחנו. להבין שאנחנו אחראיות לחווית ההחיים שלנו. וכשאני חוזרת לילדה שהייתי, אני שומעת אותה לוחשת: “מותר לך להיות את.” הדהוד קטן, צלול, שמחבר בין הילדה לאישה - ובין פנים לחוץ.

וחשוב לי לסכם בזה: רגישות היא לא חולשה. היא אומץ ועוצמה. היא הזמנה לתפוס בעלות על הסיפור, על הנוכחות שלנו בעולם (חוץ ופנים) ועל הדרך, צעד צעד בגב זקוף ועיניים חומלות קדימה. ובדיוק כך, גם כשהמסך נסגר, הצלמות והתאורה קוות, אבל השיחה ממשיכה לנוע: מול המראה, עם עצמנו, עם חברות, משפחה, ובכל מקום שבו אנחנו בוחרות להגיד לעצמנו: את כבר שלמה, כשאת מחוברת לעצמך - רואים את זה.