זה היה חודש מרגש ביותר עבורי כנערת שער מגזין בלייזר. פתחתי את שנת 2018 באנרגיות שיא. מעלה כאן את הכתבה במלואה עם סריקה של כל העמודים הפנימיים עם התמונות הנוספות והטקסט שכתבתי.
רוצה להודות שוב לכל הנוגעים בדבר. עורך ראשי: רענן שקד | הפקה: שרון אלימלך | צילום: אמיר יהל | סטיילינג: ליאת מורשת | עיצוב שיער: עדן ירושלמי | איפור: עדי סולומן | ע. צילום: עמרי רוזנגרט | ותודה מיוחדת: חגית גינזבורג. היה יותר מושלם.
אם להיות כנה, אין לי הרבה מושג במין או מיניות. אני יודעת שהתדמית שלי משדרת משהו אחר לגמרי: אני דוגמנית פלאס סייז בלונדינית שמצטלמת בהלבשה תחתונה למגזין גברים; אני מובילה מהפכה שמעודדת נשים לאהוב את הגוף שלהן בכל המידות ובמקביל מעודדת גברים לא להתבייש להביע את המשיכה שלהם לנשים בכל המידות. אז מצד אחד אני מייצגת משהו מאוד שלם ונוח בגוף שלי, ולכן מאוד מיני. ומצד שני, אני עדיין מחכה למישהו המתאים בשביל לממש את המיניות הזאת ביחד.
להיות סקסית ולשדר מיניות זה קל. כבר בפעם הראשונה שהצטלמתי בהלבשה תחתונה הרגשתי בבית. ידעתי בדיוק איך להתנהל בתוך זה, כאילו שלפו אותי מאיזו סצנה אפלולית בסרט של אלמודובר. ברגע שהייתי על הסט — כשכל העיניים הופנו אליי, התאורה והמצלמות לכיווני — נתתי לסקסיות שלי לפרוץ החוצה. הרגשתי כאילו חיכיתי לרגע הזה כל חיי, ב״מאני טיים״ נראה כאילו אולפתי למלאכה.
אני אוהבת להיות שם כי בעמדה הזאת אני יכולה להיות כל מה שאני לא בחיים האמיתיים. אני יכולה לחגוג, להתפרע, לשחק, לפתות. אני יכולה לתת לאלטר אגו שלי לצאת מהמחבוא שלו ולנשום. כל עוד זה נשאר שם. מחוץ לסט, כשאני יוצאת לעיר הגדולה עם אחוז הרווקים הכי גבוה, המיניות שפרצה מקודם מול המצלמות נאלצת לחזור למקום הצנוע והחבוי שבתוכי.
רק הבוקר פנה אליי בחור נחמד בפייסבוק. ואני, שרוצה לפתוח את עצמי לאפשרויות חדשות, החלטתי לענות לו. מפה לשם התחלנו בהתכתבות של כמה שורות. מה את מחפשת? הוא שאל. ולרגע נראה שהשיחה זורמת לכיוון חיובי. אבל שתי הודעות אחר כך, הוא כבר החליט שראוי לשתף אותי בחוויות הסקס שלו מהביקור האחרון ביפן. מיותר לציין שכאן זה נגמר. יוצא לי לחשוב על המקום של מיניות בחיים שלי ובחיי הדור שאליו אני שייכת. לאט לאט אני נאלצת להתעורר מהחלום ולקבל את העובדה שהזוגיות המושלמת שלמדתי עליה בבית הספר ההוליוודי, שייכת לשם. שבחיים האמיתיים, אם יש דבר כזה — זה הרבה יותר מורכב.
הדור הקודם פעל לפי תבניות חברתיות ותרבותיות. סקס לא היה דבר שמדברים עליו וההורים שלנו התחתנו בגיל צעיר ומיד ניגשו לשלב בניית המשפחה. המיניות היתה חבויה. לא היה מקום לשאול שאלות, לחקור, ללמוד ולהתפתח. הכל קרה בדלתיים סגורות. בדור שלנו, לעומת זאת, הכל אפשרי, פתוח ומקובל. זה דור שלא ממהר להכניס את עצמו למערכת זוגית מחייבת. יש מודעות גוברת לאפשרויות הרבות — לתענוגות, ליחסים, לתקשורת וגם לסכנות שמביאים איתם כל אלה.
זו תקופה שבה כל הגבולות נפרצים, אבל רק כביכול. ״אם אין לחם תאכלו עוגות״, ואם אין אינטימיות קחו סקס קר ומנוכר שהשגתם באפליקציה במהירות ובחינם. אשליה של חום אנושי, רק כדי להפריח לרגע את תחושת הבדידות. אני מרגישה שהעיסוק במיניות ובסקס שולט בכל וזמין מאי פעם.
הוא הפך לשיח תקשורתי — כמו ההאשתג metoo# העוצמתי ופורץ הדרך — ובסופו של דבר נוצר מצב שהמין מייצג יותר ויותר משהו מאיים מאשר נעים. בטח ובטח כשהגברים שמסתובבים ברשת הם זרים גמורים וכדי להיות בטוחה שהם לגיטימיים, עליי לערוך מחקר מקיף עוד לפני שיחת הטלפון הראשונה. אז כיצד אני יכולה להיות מינית ומפתה כשבפועל אני פשוט מפחדת להיפתח לשווא בפני הגברים הלא נכונים?
יכול להיות שסקס — לעומת מיניות — הפך לחלק זניח בחיים שלנו. דווקא עם כל השפע והאפשרויות שיש מסביבי, אני מעדיפה לישון באלכסון מאשר להסתפק במין סתמי וחסר תשוקה. האם אני לבד בתחושה הזאת, או שזה משהו דורי? יכול להיות שהחברה שלנו הופכת פוריטנית ככל שהשיח סביב מיניות מתגבר? אז למה לוותר על ה״לבד״ שלי, כשאני לא חייבת? למה להתפשר על פרטנר שלא מספק אותי? היום אני כבר לא מוכנה להכניס את עצמי לתבניות רק כדי להתאים, במיניות כמו גם בדימוי הגוף שלי. אני יודעת כבר מה יכולות להיות ההשלכות.
כמו שכבר למדתי בדרך הקשה שאני יכולה לאהוב את עצמי כמו שאני, אני מקווה שלא אצטרך לוותר על העקרונות שלי גם במין ומיניות. בינינו, נוצר מצב אבסורדי שדווקא כשיש כל כך הרבה אפשרויות למין, אני מעדיפה להתנזר מאשר לוותר על הרצון בקרבה ממשית שהיא בעיני המתכון לסקס טוב ותשוקתי כמו שאני מפנטזת כשאני על הסט.
Comments