מה אנחנו יכולות ללמוד מעיצוב חללים מסחריים?
- Ray Segev
- 31 באוג׳
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 15 בספט׳
אני כותבת את הטקסט הזה כשהמשפט הבא מתנגן לי בראש:
״תעשי מה שאת אוהבת, שגורם לך לאהוב גם את הסופ״ש וגם את יום ראשון.״ עינת קליין
יש תקופות בשנה שמדייקות לנו את המצפן, והיום - יום ראשון, 31 באוגוסט - מרגיש לי רגע כזה. מצד אחד סוף החופש, קרני השמש האחרונות של אוגוסט עם ניחוח של סתיו, מצד שני, ההתרגשות הקטנה בבטן שספטמבר מביא: דפים חדשים, לוחות שנה נקיים, הזדמנויות מרעננות.
יש מי שחיות על אוגוסט ויש מי שקופצות על ההתחלה החדשה, ורובנו, האמת, נעות ביניהם. המשפט של עינת מזקק את הדקויות האלה: לאהוב את יום ראשון זו לא קלישאה, זו בחירה מודעת, תכנון, אסתטיקה של זמן. אם חלל יכול לכוון אותנו לתחושה מסוימת בדקה הראשונה, כך גם השבוע. אפשר לעצב את “כניסת יום ראשון” שלנו עם טקס קטן, אור רך, סדר עדין, שורה אחת ביומן שמחברת למהות.
זה הרעיון שמחזיק את הטקסט כולו: מה אנחנו יכולות ללמוד מעיצוב חללים מסחריים - ולתרגם אותה לעיצוב החיים והעסקים שלנו. להתחיל לאט, לנשום, לשאול: מה אני רוצה להרגיש כשאני נכנסת לשבוע? מה העוגן שיעזור לזה לקרות (קפה ראשון בשקט, פלייליסט, סדר בשולחן)? ומה המיותר - שאפשר לשחרר. היום אנחנו פותחות שנה לא עם מטרה “להספיק יותר”, אלא עם רצון להרגיש מדויק יותר. ומשם, הרבה יותר קל לאהוב גם את הסופ״ש וגם את יום ראשון.
למה חנות אחת גורמת לנו להאט, לגעת, לבחור - ואחרת גורמת לנו לעשות אחורה פנה?
בפרק הזה צללתי עם עינת לתוך ה״אדריכלות״ של ההתנהגות הצרכנית: איך מתרגמים DNA של מותג לשפה של אור, מסלול תנועה, חומרים ומיקרו־רגעים; למה עיצוב טוב הוא לא “קישוט” אלא כלי אסטרטגי שמייצר מדדים, ואיך מנהלות עסק בגובה העיניים בלי לוותר על סטנדרט.
הטייקאוויז הפרקטיים שאספתי לי:
צ׳קליסט לדקה הראשונה - כניסה ברורה + “וואו” מומנט
קו ראייה נקי לשירות/מוצר מרכזי
תאורה רכה לאזורי שהיה
“תחנת עצירה” לפני נקודת החלטה
ניקוי רעש חזותי בציר ההליכה.
ו-שאלות זהב: מי נכנסת אליי? מה אני רוצה שהיא תרגיש בדקה הראשונה? איפה היא עוצרת? מה היא שומעת/מריחה/רואה קודם? מה מבלבל ומיותר?
זו הייתה פגישה עם אישה שהיא גם אשת עסקים וגם מנטורית: עם אומץ לדייק התמחות, האצלת סמכויות חכמה, חדשנות עם אחריות ושקיפות. אם יש חלל פיזי לעסק שלך - סטודיו, קליניקה, חנות - הפרק הזה יתן לך שפה ותכנון.
ואם אין - תגלי איך העקרונות האלו עובדים גם על לוח השנה והאנרגיה שלך.
הכירו את עינת קליין באתר הסטודיו: https://klstudio.co.il/
האינסטגרם של עינת: https://www.instagram.com/kleinstudio_customadesign/
הפסיכולוגיה של חללים מסחריים: עם עינת קליין
אחרי שהקלטתי את השיחה עם עינת קליין, נשארתי עם המון מחשבות. בעבר עסקתי בפודקאסט המון בשאלות על בית והיחסים שלנו עם הבית, אבל חללים שאנחנו מבקרות בהם אפילו לכמה רגעים, יש כוח לעצב התנהגות, לכוון קצב, ליצור מצב תודעתי, לעדכן אותנו רגשית בלי שנרגיש.
וזה מה שעינת יודעת לעשות בעסק שלה כבר שנים: להפוך עיצוב לכלי פסיכולוגי־עסקי שמייצר חוויה - וניתן למדוד את החוויה הזאת. זאת לא היתה שיחה על ״איך חנויות נראות״, דיברנו על בני אדם: לקוחות, עובדים, מותגים, ועל הדרך שבה חללים פיזיים אומרים להם - בלי מילים - איך להרגיש ומה לעשות.
הנה כל מה שלמדתי מעינת קליין אשת עסקים, יזמת, מעצבת וחשבת־תשואה, שמזכירה לכולנו איך נראית מנהיגות יצירתית בגובה העיניים:
חלל כפסיכולוגיה יישומית: לעצב התנהגות, לא קירות
עינת בוחרת להתחיל מהאנשים. מי נכנס? למה הוא בא? מה הוא צריך להרגיש בדקה הראשונה? מכאן נגזרים קצב התנועה בחנות, מקצב התאורה, מרקמי החומרים, איזורים שמאפשרים עצירה - או להפך, שטף סוחף שמוביל לקנייה. כמעצבת מסחרית היא מנכיחה אסטרטגיה דרך חומר, אור וזרימה. הגישה שלה הוליסטית במובהק:
“ערכי הליבה הם פרפקציוניזם, (מומחיות) שירותיות, הוליסטיות של רעיון (עיצובי אך פונקציונלי) עניין וחדשנות”.
היא עובדת על כל החושים, ומכבדת אמת עסקית: חלל צריך “לעבוד”. לכן עינת לומדת לעומק גם פיזיקה של חלל - בטיחות, נגישות, מיזוג, תאורה - כדי שלא יגידו לה “אי אפשר”. כשמבינים התנהגות, אפשר להנדס חוויה. כשהחוויה נכונה - ההתנהגות משתנה.
אשת עסקים ויזמת: לבחור אוקיינוס כחול - ולצלול
המסע של עינת התחיל “בשנה ג׳ ללימודי תואר לעיצוב פנים” עם “חנות 700 מ״ר לבגדי מעצבות, פרוייקט מטורף שהביא אחריו הזדמנויות נוספות”. משם הגיע הדיוק:
“מהר מאוד הבנתי שהתחום של בתים פחות מדבר אליי וכך הפכתי למומחית בתחום, זיהיתי (שלא במודע כנראה) אוקיינוס כחול”.
היא בנתה סטודיו שהפך “לעסק גדול ורציני שעיצב מותגים מהמובילים בארץ וגם שימש כסטודיו מוביל בתחום חנויות מותגי חו״ל (זארה, ברשקה, סטרדיווריוס, פול אנד בר, &OTHER STORIES COS)”. זה לא סיפור רומנטי על “לשבור את הכללים” - זה סיפור מפוכח על לעמוד על דיוק מקצועי, להפסיק מה שלא משרת את החזון, ולהפוך התמחות לעסק.
מנהיגות נשית בגובה העיניים: לשחרר, להאציל, לגדול
אחת המתנות של עינת לעצמה הייתה ללמוד לנהל מתוך אמון:
“למדתי לשחרר - להאציל סמכויות למשל לעובדות שלי, בלי שהלקוח ירגיש שיצאתי מהתמונה, דווקא היום שאני יודעת יותר, יש לי יותר ביטחון להקשיב”.
והדיוק שנוצר מזה: “למנות 2 מנהלות, עובדות וותיקות והאצלתי אליהן סמכות מה נותן לי מרחב ואופק לעשות דברים אחרים”. המנהיגות שלה לא מתפשרת על תוצאה: “אסטרטגיית ללא פשרות על הפיתרון, לחשוב שוב גם אם כבר חשבנו מליון פעמים”. היא משלבת גבולות ברורים עם הקשבה, ומדגימה מודל של עסק נשי־חכם: כזה שבנוי מצוות, אמון ומנגנוני קבלת החלטות ומדידה.
חדשנות שמוכרת: כשקונספט הופך לתשואה
עינת לא חוששת “להתערב” באסטרטגיה המסחרית של המותג דרך התכנון.
“הקונספט החדש שעשינו למותג האיפור איל מקיאג׳, לשנות ע"י תכנון החלל את אופן המכירה, וזה הצדיק את עצמו והעלה את המכירות בצורה משמעותית, בדיעבד אני יודעת על עוד מותגים שזה קרה אצלם כמו שילב למשל”.
זו הנקודה: עיצוב איננו קישוט אלא מכשיר מדיד. כשהחלל מספר את סיפור המותג באופן מדויק - לקוחות מבינים מהר יותר, נשארים יותר, פועלים יותר. חדשנות, אצל עינת, היא לא “טריק” אלא התאמה אמיצה בין מה שהמותג מבטיח לבין התדר שהגוף של הלקוח מרגיש בכניסה לחלל.
פילוסופיית חיים: אומץ, אהבה לעבודה, ותשוקה לעתיד
הבסיס האנושי של עינת נבנה בילדות: “אמא שלי תמיד אמרה לי שיש לי חוש אסתטי יוצא דופן והיא כל הזמן אמרה לי כמה אני חכמה מוצלחת ומדהימה ,דבר שבנה לי את הביטחון העצמי הכמעט מופרז שלי”. משם צומחת פילוסופיית פעולה:
“אסטרטגיית ה'הלך משהו אחד יבוא משהו אחר׳, גם בהקשר של פרוייקטים/לקוחות וגם בהקשר של עובדים”.
והקו המנחה: “פילוסופיית החיים שלי היא - תעשי מה שאת אוהבת מה שגורם לך לאהוב את הסופ״ש אבל גם את יום ראשון”. לצד זה - חזון קדימה: “יש לי יזמות בקנה שעוד לא ניתן לדבר עליה וזה הדבר שאני הכי חושקת בו כרגע הוא חייב לקרות”.
מבחינתי הגישה הזאת היא מודל לחיקוי - לא של שלמות, אלא של תנועה: לנסות, לדייק, לשחרר, לגדול.
עינת היא רול־מודל כי היא משיגה תוצאות בלי לאבד אנושיות: אשת עסקים־יוצרת שמדברת בגובה העיניים, מקשיבה, מלמדת, ומדגימה מהי מסוגלות - לא רק בתיאוריה. בין שפע הציטוטים שאני לוקחת לי, הינה עוד אחד לקחת ממנה הביתה:
“לא לפחד מעבודה קשה, כי אם אתה לא ממש סוחב לבנים אז אתה אולי עובד הרבה אבל לא קשה”.
רוצה לחשוב מחדש על החלל שלך? התחילי בשאלות של עינת: מי נכנסת? מה היא צריכה להרגיש בדקה הראשונה? איך החומרים, האור והקצב משרתים את זה? ומה לא משרת — וצריך לשחרר?
מודה שהשיחה הזאת גרמה לי לחשוב אחרת על האולפן שלי, אם עד היום חשבתי עליו בעיקר מתוך רצון לייצר תחושה ביתית? עכשיו אני חושבת עליו במובן של מרחב שמארח. סופר מעניין.
ספרו לי מה לקחתן מהפרק או מהטקסט הזה,
באהבה ענקית. ריי.
תגובות