פודקאסט משלי: כשוירג'יניה וולף פוגשת את העידן הדיגיטלי

את הפרק ה-10 שהיא הקליטה לפודקאסט שלה - "השורה התחתונה", אדוה כהן ברר - בחרה לעשות בהשראת הספר "חדר משלך" של וירג'יניה וולף ואני? מיד קפצתי על ההזדמנות. אני כל כך אוהבת את הפרק שיצא לנו שפירסמתי אותו גם אצלי ואני ממליצה להאזין לו מכל הלב. אצל אדוה > ואצלי >

״חדר משלך״ - זה ספר מופת מ-1929 שמבוסס על 2 הרצאות שנשאה ווירג׳יניה וולף באוניברסיטת קיימבריג׳ בנושא יצירה נשית או העדרה מהספרות עד אז. שמו של הספר הפך למטבע לשון שהרבה מאיתנו מכירות, זה מתקשר לנו בראש עם פמיניזם, זכויות נשים, יצירה נשית, כזה... אבל רובנו לא קראנו את הספר מאז התיכון או בכלל.

לפני שנה כשעלה לי השם ״פודקאסט משלך״ באופן אינטואיטיבי, החלטתי לקרוא אותו. רכשתי אותו באתר עברית כספר דיגיטלי וגמעתי אותו בשקיקה. אני זוכרת שקראתי אותו ולא האמנתי שלא עשיתי את זה קודם. היו שם כל כך הרבה דברים שהרגשתי בתוכי, אבל לא ידעתי לתת להם שם - פתאום הסתדרו לי בראש והבנתי משהו ענק:

הפודקאסט הזה הוא החדר שלי. זה המקום שבו אני יכולה להיות עצמי באופן הכי מלא, לדבר על הדברים שחשובים לי, ולהזמין נשים אחרות לחלוק איתי את החדר הזה. כמו שוולף רצתה שנבנה מסורת נשית של כתיבה, אני מרגישה שאנחנו בונות מסורת נשית של דיבור, של שיח פתוח ואינטימי. ובאופן הכי טבעי שיש, זה קורה במדיום שהוא בעצם עדכון דיגיטלי לחדר של וולף - מקום שבו הקול שלנו יכול להישמע ללא הפרעה, ללא צנזורה, ללא צורך באישור של שומרי הסף. אני מרגישה שכל פרק שאני מקליטה הוא המשך ישיר של הקריאה המהפכנית שלה לנשים: תמצאו את הקול שלכן, תגידו את האמת שלכן, תיצרו את המסורת שלכן.

להאזנה

האמת שלי היא לא האמת שלך וזה כל היופי

אחת התובנות הכי חשובות שעלו מהשיחה עם אדוה הייתה הבנה חדה כל כך של העיקרון הפמיניסטי הבסיסי: אין דבר כזה אמת אובייקטיבית. וולף ידעה את זה כבר ב-1929, כשכתבה שכל אישה צריכה לספר את הסיפור שלה בדרך שלה, לא בדרך שגברים או התרבות אמרו לה שנכונה.

כשאני יושבת מול המיקרופון, אני לא מנסה להיות "אובייקטיבית" או "נייטרלית". אני מנסה להיות אני. הדרך שבה אני רואה את העולם, הדרך שבה אני מבינה דברים, הדרך שבה אני מרגישה - זו האמת שלי, והיא לא פחות תקפה מהאמת של אף אחד אחר. וולף הזהירה אותנו מפני הנטייה לחשוב שיש דרך "נכונה" לספר סיפורים, דרך שנקבעה על ידי מסורת גברית של כתיבה. במקום זה, היא קראה לנו לפתח את השפה שלנו, את הקצב שלנו, את הדרך שלנו להביע מחשבות.

בפודקאסטים של היום, אני רואה את זה קורה בזמן אמת. כל מארחת מביאה את הטון שלה, את הסגנון שלה, את הדרך שלה לנהל שיחה. אין שני פודקאסטים נשיים שנשמעים אותו דבר, כי כל אחת מאיתנו מביאה את החוויה הייחודית שלה. זה לא באמת עניין של "סגנון אישי" - זה עניין של אמת אישית. כשאני מדברת על נושאים כמו מעגל החיים הנשי, או על הדחף ליצור במקביל לגידול ילדים, או על הקושי להיות יזמת בתרבות שעדיין לא מבינה נשים יוצרות - זו האמת שלי. והיא שונה מהאמת של אחרות, ובזה בדיוק הכוח.

הכוח הכלכלי הוא עדיין הבסיס להכל

"אישה חייבת כסף וחדר משלה אם היא רוצה לכתוב ספרות", כתבה וולף.

ילידי שנות ה-2000 אולי יחשבו שזה מיושן, אבל אדוה ואני הגענו למסקנה שזה רלוונטי יותר מתמיד. החופש הכלכלי הוא עדיין התנאי הבסיסי ביותר ליצירה אמתית.

כשאני מסתכלת על הנשים שמצליחות ליצור תוכן איכותי בפודקאסטים, ברובן המכריע יש להן איזשהו ביטחון כלכלי שמאפשר להן להקדיש זמן ליצירה. זה לא אומר שהן עשירות, אבל זה כן אומר שיש להן את הבסיס הכלכלי שמאפשר לקחת סיכונים יצירתיים. פמיניזם של המאה ה-21 צריך להיות מאוד ישיר בנוגע לזה: שוויון ביכולת ליצור מתחיל בשוויון כלכלי.

הבדלים היסטוריים במעמד ובגישה למשאבים עדיין קובעים מי יכולה להרשות לעצמה להקדיש זמן ליצירה. כשוולף דיברה על 500 לירות בשנה ועל חדר עם מנעול, היא דיברה על עצמאות. היום זה נראה אחרת - זה נראה כמו אמצעי הקלטה ביתיים, זמן פנוי להכנת תוכן, יכולת לשווק את עצמך ברשתות חברתיות. אבל העיקרון זהה: ליצירה צריך זמן ומקום ובטחון כלכלי.

מה שמרגש אותי בעולם הפודקאסטים הוא שהמחסום הכלכלי נמוך יותר מכל מדיום אחר. אישה יכולה להתחיל פודקאסט עם ציוד בסיסי, לבנות קהל, ואחר כך לשפר את זה תוך כדי תנועה. זה לא מושלם - עדיין צריך זמן פנוי וידע טכנולוגי ויכולת שיווק - אבל זה הרבה יותר נגיש מאשר להתחיל מגזין או תוכנית טלוויזיה.

היצירה הנשית מלכתחילה אמורה להיות שונה

בשיחה עם אדוה דיברנו על הציפייה שהיצירה הנשית תהיה זהה ליצירה הגברית כדי להיחשב "איכותית". וולף כבר הבינה ב-1929 שזה מלכתחילה עיוות של הרעיון. היצירה הנשית מלכתחילה אמורה לראות אחרת - לא בגלל שאנחנו פחות מוכשרות, אלא בגלל שיש לנו חוויות שונות, פרספקטיבות שונות, ודרכים שונות להבין את העולם.

בפודקאסטים אני רואה את זה קורה בצורה הכי טבעית. המארחות הטובות ביותר לא מנסות לחקות את הסגנון הרדיופוני המסורתי, שנקבע על ידי דורות של כתבי רדיו גברים. הן מביאות את הטון הנשי - יותר אינטימי, יותר פתוח לרגש, יותר מוכן לחשוף פגיעות. הן מדברות בצורה שבה נשים מדברות ביניהן כשאף אחד לא מאזין.

וולף כתבה על "המוח האנדרוגיני" - הרעיון שהיצירה הטובה ביותר מגיעה כשאנחנו לא מוגבלות על ידי קטגוריות מגדריות נוקשות. אבל היא גם הבינה שבשביל להגיע לשם, נשים צריכות קודם לגלות מה זה אומר ליצור ממקום נשי אמתי. לא ליצור כמו גברים, לא ליצור בניגוד לגברים, אלא ליצור מתוך החוויה הנשית עצמה.

כשאני יושבת לקליטת פרק חדש, אני לא שואלת את עצמי "איך עושים את זה ברדיו המסחרי?" או "איך יעשה את זה מארח גבר?" אני שואלת את עצמי: "מה באמת מעניין אותי? איך אני באמת רוצה לנהל את השיחה הזו? מה השאלות שאני באמת רוצה לשאול?" והתוצאה היא משהו שונה, משהו שמביא פרספקטיבה אחרת.

פודקאסטים כחדר נשי דיגיטלי

הקשר בין "חדר משלך" של וולף לעולם הפודקאסטים של היום הוא כמעט מדהים בפשטות שלו. וולף דיברה על הצורך של נשים במקום פיזי ופסיכולוגי שמאפשר יצירה. פודקאסטים הם בדיוק זה - חדר נשי דיגיטלי שאפשר לקחת איתו לכל מקום.

הפודקאסט שלי מוקלט בעיקר מהבית, מהחדר עבודה שלי, במקום הכי אינטימי ובטוח שיש לי. אבל הוא מגיע למקומות שלא יכולתי לחלום להגיע אליהם פיזית - לבתים של נשים ברחבי הארץ ובעולם, לאוטובוסים ולחדרי כושר ולמטבחים שבהם נשים מכינות ארוחות. הוא הופך להיות חלק מהשגרה שלהן, מהחדר שלהן.

מה שמדהים בעידן הדיגיטלי הוא שהחדר של וולף יכול להיות גם משותף וגם פרטי באותו זמן. כשאני מקליטה פרק, אני בחדר שלי, לבד, עם המחשבות שלי. אבל כשנשים מאזינות לו, הוא הופך להיות גם החדר שלהן. זה יוצר רשת של חדרים נשיים שמחוברים זה לזה, קהילה של נשים שכל אחת יכולה להיות לבד אבל לא בודדה.

אדוה הציפה נקודה מעניינת: בפודקאסטים יש גם את הפן של האינטימיות הקולית. לא מדובר רק על תוכן, אלא על הקול עצמו - הטון, הקצב, הרגש. זה יוצר חיבור שהוא שונה מקריאה, יותר ישיר, יותר אישי. כשאישה מאזינה לפודקאסט של אישה אחרת, זה כמו להקשיב לחברה טובה שמספרת לה סיפור. יש בזה חזרה לטקס נשי עתיק של סיפור בעל פה, אבל במדיום מודרני.

בניית מסורת - המשימה שלנו כיום

וולף דיברה על הצורך של נשים לבנות מסורת ספרותית משלהן, מסורת שתקל על הנשים שיבואו אחריהן. היום, בעידן הפודקאסטים, אנחנו עושות בדיוק את זה - בונות מסורת נשית של שיח קולי.

כשאני מסתכלת על הפודקאסטים הנשיים המובילים בארץ ובעולם, אני רואה שאנחנו יוצרות מסורת חדשה. אנחנו מראות לנשים שיבואו אחרינו שאפשר לנהל שיחות ברמה גבוהה על נושאים רציניים, בקול נשי, בטון נשי, מנקודת מבט נשית. אנחנו מעבירות הלאה את השפה, את הטכניקות, את הנושאים, את הדרכים לגשת לאורחות.

זה לא קורה מעצמו. כמו שוולף הבינה שעליה לכתוב על נשים כותבות כדי ליצור מסורת, גם אנחנו צריכות להיות מודעות לתפקיד שלנו כבונות מסורת. כשאני מזמינה אורחת להקליט פרק, אני לא רק יוצרת תוכן - אני מראה לה שהמקום הזה קיים, שהיא יכולה לתפוס אותו. כשאני מדברת בפתיחות על האתגרים של יזמות נשית, אני לא רק חולקת חוויה - אני מעבירה ידע שיכול לעזור לאחרות.

המסורת הזו כוללת גם את העברת הטכנולוגיה עצמה. איך מקימים פודקאסט, איך מפיצים אותו, איך בונים קהל, איך מתמודדים עם טכנולוגיה. זה חלק מהאחריות שלנו - להוריד את המחסומים, להנגיש את הכלים, לוודא שנשים לא יצטרכו להתחיל מנקודת אפס כמו שאנחנו התחלנו.

לאפשר לעצמנו להיות מי שאנחנו באמת

בסופו של דבר, התובנה הכי עמוקה שעלתה מהשיחה עם אדוה הייתה על המשימה: לאפשר לעצמנו ולאחרות להיות מי שאנחנו באמת. זה נשמע פשוט, אבל זה מורכב בצורה מטורפת.

בטקסט/מהמאמר/נאום מאוחר יותר - "Professions for Women" שוולף נשאה ב-1931 לפני "Women's Service League" בלונדון. וולף קראה לפאנטום הזה על שם השיר המפורסם "The Angel in the House" (1854) מאת קובנטרי פטמור, ששיבח את האישה הוויקטוריאנית האידיאלית.

וולף כתבה על "המלאך בבית" - הדמות הפנימית הכנועה שלוחשת לאישה להיות נחמדה, להיות צנועה, לא לדבר בקול רם מדי, לא לתפוס יותר מדי מקום. היא אמרה שצריך להרוג את המלאך הזה כדי ליצור.

במאה ה-21, המלאך הזה לא מת - הוא רק התחכם ולמד לדבר בשפה פמיניסטית.

היום המלאך בבית אומר לנו: "אל תהיי תוקפנית מדי, אל תדברי על כסף, אל תיקחי יותר מדי מקום ברשתות החברתיות, אל תביעי את הקרדיט שמגיע לך." הוא משתמש במילים כמו "צנועה" ו"אותנטית" כדי לגרום לנו להחביא את העוצמה שלנו.

הפודקאסט הפך להיות המקום שבו אני לומדת להרוג את המלאך הזה שוב ושוב. בכל פרק אני מתמודדת מחדש עם השאלה: איך אני מעזה להיות מי שאני באמת? איך אני לוקחת את המקום שמגיע לי? איך אני מדברת על הדברים שחשובים לי בלי להתנצל?

וכשאני מצליחה לעשות את זה, כשאני מצליחה להיות באמת אני במשך שעה שלמה של הקלטה, משהו קסום קורה. האנשים שמאזינים מרגישים את זה. הם מגיבים, הם כותבים, הם אומרים שזה נותן להם כוח להיות יותר עצמם. וזה בדיוק מה שוולף רצתה - שכל אישה שמוצאת את הקול שלה תעודד אחרות למצוא את הקול שלהן.

המשימה נמשכת

כשאני יושבת עכשיו וכותבת את המילים האלה, אני מרגישה את נוכחותה של וולף. לא בצורה מיסטית, אלא בצורה מאוד מעשית - בתחושה שאני חלק מרצף של נשים שמנסות לפתח את הקול שלהן, לתפוס מקום, ליצור מסורת.

הפודקאסט הזה הוא החדר שלי, אבל הוא גם הבמה שלי, וגם הכלי שלי לשינוי עולם. כל פרק הוא הזדמנות להראות שאפשר לנהל שיחות חכמות ועמוקות בקול נשי, לתת במה לנשים מעניינות, ולהרחיב את המרחב שבו נשים יכולות להיות שמועות.

המשימה לא הסתיימה עם וולף, והיא לא תסתיים איתנו. כל דור של נשים צריך לכבוש מחדש את הזכות לקול, לזכות למקום, לזכות להשמע. אנחנו ממשיכות את העבודה שלה, במדיום חדש, בעידן חדש, אבל עם אותה מטרה בסיסית: לאפשר לכל אישה לגלות מי היא באמת ולהביא את זה לעולם.

תודה אדוה על ההזדמנות לקחת חלק בשיח כל כך משמעותי והלוואי שהרבה יחשפו אליו ויקחו ממנו כוח לעצמן.

לפודקאסט ״השורה התחתונה״ של אדוה כהן ברר >

לאינסטגרם של אדוה >