לרתום את הביולוגיה שלנו לטובתנו: מה שלא מלמדים אותנו על יזמות

הגוף שלי מעולם לא שיקר לי. זה מה שלמדתי מרחלי שורתי, יזמת טכנולוגית מבריקה שעומדת להרצות בכנס הפמטק שאני אנחה ב9/5 (כרטיסים כאן > קוד Juicytalk ל10% הנחה). כשישבנו לשיחה על מה זה בעצם "להיות אישה יזמת", חשבתי שנדבר על אסטרטגיות, על גיוס משקיעים, על האתגרים בעולם הטכנולוגיה. אבל רחלי לקחה אותי למסע עמוק הרבה יותר. היא לקחה אותי אל תוך הגוף.

הפרק זמין בכל אפליקציות הפודקאסטים וכאן בקליק >>>

המרד השקט של הנשים היזמיות

"הדרייב שלי לשנות את העולם היה מאבק, והמאבק הזה בעיקר כילה אותי".

הסיפור שלה הדהד בי כמו הד של מחשבות שמעולם לא העזתי לומר בקול. כמה מאיתנו נופלות לדפוס המוכר של להוכיח, להתאמץ כפליים, לצעוק את הערך שלנו לתוך עולם שלא בהכרח מקשיב?

אני נזכרת בימים שבהם חשבתי שאם רק אעבוד עוד שעות, אם רק אהיה יותר חדה, יותר ממוקדת, יותר "כמו כולם" - אז אצליח. כמה אנרגיה השקעתי בלהתאים את עצמי למודל הסטנדרטי של היזם המצליח? מודל שנבנה על ידי גברים, עבור גברים, בעולם שמתגמל דפוסי התנהגות מסוימים מאוד.

אבל רחלי עשתה משהו אחר. ההבנה הגדולה שלה הייתה שהמאבק הזה עצמו הוא שורש הבעיה. היא הבינה שלא צריך להילחם בטבע שלה, אלא להשתמש בו כמצפן. במקום לכפות על עצמך מסלול שמנוגד לטבע שלך, למה לא לנתב את הנהר בכיוון שהוא ממילא רוצה לזרום?

"כשהפסקתי להילחם בגוף שלי והתחלתי להקשיב לו, פתאום היה לי יותר כוח," היא אומרת. "פתאום ידעתי מתי להאיץ ומתי להאט. מתי לקחת סיכון ומתי להמתין."

השאלה שנשארה בי: מה היה קורה אם כולנו היינו מתחילות להקשיב יותר לחוכמת הגוף שלנו ופחות לציפיות החיצוניות? איזה סוג חדש של יזמות היה יכול להתפתח?

ג׳ולז עובדת עם המחזוריות שלה, גם אנחנו יכולות.

לחבק את המחזוריות: הביולוגיה כמצפן

הסוד הכי גדול שלמדתי מרחלי: הגוף הנשי אינו מכשול ליזמות. הוא המצפן שלה.

"גיליתי שהגוף שלי לא נראה כמו גוף של יזם, הוא לא מתהלך באותה צורה ואין לו את אותו קצב," סיפרה לי רחלי. "הבנתי שיש משהו בעולם זה שבעצם מבקש ממני דרך אחרת לגמרי."

מה שרחלי גילתה בעצמה ומבקשת להעביר הלאה, הוא העוצמה של "סייקל סינקינג" - הסנכרון עם המחזוריות החודשית והאנרגיות המשתנות של הגוף. העולם העסקי מבוסס על מודל ליניארי: התקדמות ישרה, עקבית, בלתי פוסקת. אבל החיים האמיתיים - ובמיוחד החיים בגוף נשי - הם מעגליים. מחזוריים. יש עליות וירידות, זמני שפע וזמני כינוס.

רחלי תיארה איך למדה לזהות את הדפוסים האלה אצלה: ימים שבהם האנרגיה שלה מתאימה לפגישות עם אנשים, לדיבור, ליצירת קשרים. וימים אחרים, שבהם היא צריכה להיות בפנים, לעבד, לחשוב, אולי אפילו לנוח. בכל פעם שהתעלמה מהקצב הטבעי הזה, היא שילמה מחיר.

מתוך יום הכנה לכנס, רחלי מעבירה את ההרצאה שלה מול כל שאר המשתתפים והצוות.

"אני יכולה להגיד שפעם הייתי יכולה לקבל ביקורת על הדבר הכי טיפשי בעולם ולהצטדק, ולכעוס, ולהתכנס, וטונוס השריר שלי יעלה. היום אני באה ללמוד. אני רוצה לעשות את זה הכי טוב שאני יכולה."

חשבי על זה: במקום לחיות בקונפליקט מתמיד עם הגוף שלך, מה היה קורה אם היית מתחילה לראות בשינויים האלה יתרונות? אם בתקופות של אנרגיה גבוהה היית מתמקדת בפרויקטים שדורשים מוחצנות, ובתקופות של פנימיות - בתכנון, בחשיבה עמוקה, באסטרטגיה? האם לא היינו מגיעות לתוצאות טובות יותר, עם פחות התנגדות ויותר זרימה?

הסמכות הפנימית: המהפכה השקטה

"פעם הייתי מוכנה לקחת מקום, אבל בטונוס שריר מאוד מאוד גבוה, של מ״כיות, של גבר".

אני מכירה היטב את התחושה הזו. ואת?

רחלי גדלה במשפחה שבה היא נושאת על כתפיה מורשת של דורות: "אני נכדה לשתי סבתות אנלפבטיות, ואני אקדמאית ואני גם שואפת להקים חברה בארצות הברית." היא הרגישה שעליה לשנות את העולם, להוכיח את עצמה, לפרוץ דרך. תחושת האחריות הזאת דחפה אותה למאמצים עצומים, אבל גם יצרה דפוס מתמיד של מאבק ושחיקה.

המהפכה השקטה שעברה רחלי - ושכל כך ריגשה אותי - התחוללה כאשר היא התחילה לפתח סמכות פנימית. סמכות שאינה נובעת מהכרה חיצונית, מאישור של אחרים, או מהשוואה אינסופית ל"איך זה אמור להיראות". היא למדה להכיר בערך של הקול הפנימי שלה.

"אחרי המלחמה פתאום הרגשתי את הסמכות הפנימית הזאת שלא מתנצלת ולא מנסה להוכיח, אלא פשוט עושה את מה שהיא טובה בו."

זוהי אולי התובנה המהפכנית ביותר: הסמכות האמיתית מגיעה מבפנים. היא לא תלויה בכמה אנשים מסכימים איתך, או כמה פעמים הוכחת את עצמך. היא נולדת מההקשבה העמוקה לקול הפנימי, לאינטואיציה, לחוכמת הגוף.

אני שואלת את עצמי: כמה פעמים דחיתי את האינטואיציה שלי לטובת "איך שזה אמור להיות"? כמה החלטות קיבלתי רק כדי להוכיח לעולם שאני יכולה, במקום לשאול האם זה באמת מה שנכון לי? ומה היה קורה אם הייתי מפסיקה להתנצל על מי שאני, ופשוט הייתי חוגגת את החוזקות הייחודיות שלי?

לרתום את הביולוגיה לטובתנו

איך הייתה נראית היזמות שלך אם היית מתחילה להקשיב לגוף?

בעולם של אקסלים, דדליינים ומדדי ביצוע, רחלי מציעה גישה רדיקלית: לתת לחוכמת הגוף להוביל. להבין שיש ימים שבהם את מושכת יותר משקיעים, וימים שבהם הכוח שלך הוא דווקא בהתכנסות פנימה.

העולם העסקי מדבר על פרודוקטיביות כאילו היא קו ישר שצריך רק לטפס בו. אבל כששוחחתי עם רחלי, היא הציגה תמונה שונה לחלוטין: "כשאנחנו בשיח על פרודקטיביות, אנחנו בהכרח לא פרודקטיביות באותה צורה בכל יום."

רחלי לימדה אותי לחשוב על הביולוגיה הנשית לא כמגבלה, אלא כסוג של חוכמה עמוקה. אם אנחנו מקשיבות לגוף, הוא יכול לכוון אותנו לעבוד יעיל יותר, לא פחות. הוא יכול להגיד לנו מתי הזמן לפגישות חשובות, מתי הזמן ליצירתיות פרועה, ומתי הזמן לעיבוד פנימי.

"יש ימים שאני בקרייב להיות בטבע," היא אומרת, "אני אעבוד שם, אני אקיים שם פגישות." במקום לכפות על עצמה סביבת עבודה סטנדרטית, היא הקשיבה למה שהגוף צריך.

וזה הדהים אותי: האם זה בכלל אפשרי? לארגן את סדר היום העסקי לא רק לפי דרישות השוק, אלא גם לפי הצרכים הביולוגיים שלנו? לתת לעצמנו להיות יצירתיות ומתחדשות בדיוק כמו שהטבע עצמו?

ומה היה קורה אם חברות ומקומות עבודה היו מתחילים להתייחס ברצינות לחוכמה הביולוגית הזאת? אם במקום לשאוף למודל אחיד של פרודוקטיביות, היינו מכירים בכך שיש דרכים שונות להיות אפקטיביים - שמשתנות ממצב למצב, מיום ליום, ומאדם לאדם?

המפגש עם רחלי הזכיר לי את מה שלמדתי מקהילת הפמטק ומשלי בלוך, המייסדת שלה: יש משהו שונה ומיוחד באקו-סיסטם הנשי ביזמות.

"זאת תעשייה הרבה, הרבה פחות תחרותית מסקטורים אחרים," אמרה שלי בלוך בפרק הקודם, "כי יש באקו-סיסטם הזה את ההבנה שאם המיזם שלך יתקדם, הוא יפתח את הדלת למיזם שלי."

בכל פעם שאני חושבת על המשפט הזה, משהו בתוכי מתרחב. הרי אנחנו כל כך רגילות לחשוב על העולם העסקי במונחים של תחרות, של משחק סכום אפס, של "אם את מנצחת, אני מפסידה". אבל מה אם זה בכלל לא חייב להיות ככה?

יש משהו עמוק ומטלטל במודל השיתופי שנשות הפמטק מציעות. במקום מרחב תחרותי ומבודד, הן יוצרות קהילה. במקום "כל אחת לעצמה", יש תפיסה של "ביחד נוכל להגיע רחוק יותר". במקום פחד שמישהי אחרת תגנוב לך את הרעיון, יש הכרה שככל שיותר נשים יזמיות יצליחו, כך ייפתחו יותר דלתות לכולנו.

אני חושבת על השיחות האישיות שניהלתי לאורך השנים עם נשים יזמיות, ואיך שוב ושוב שמעתי מהן את אותו הדבר: הן רוצות לבנות עסק שמשקף את הערכים שלהן. הן לא מוכנות לוותר על האנושיות, על האכפתיות, על האותנטיות שלהן כדי "להתאים" למודל קיים.

והנה, פתאום מתברר שדווקא האנרגיה הנשית הזו - של שיתוף, של אכפתיות, של ראייה הוליסטית - היא כוח עצום בעולם העסקי המשתנה של ימינו. אנחנו לא צריכות להתנצל על מי שאנחנו. להפך: זה בדיוק מה שהופך אותנו ליזמיות כל כך חזקות.

אני מזמינה אותך להצטרף אלינו לכנס פמטק 2025 ב-9 במאי, במרכז ענב בתל אביב >>>

הכנס פתוח לקהל הרחב, ואם יש לך רעיון או אפילו רק סקרנות ותחושה פנימית שאת צריכה להיות שם - בואי!

כן, אני אהיה שם!

מזכירה לך שיש 10% הנחה עם הקוד שלי: Juicytalk

בואי לפגוש את רחלי, את שלי, אותי, ואת כל הקהילה המדהימה של נשים שמשנות את כללי המשחק.

כי אולי הדרך שלנו ליזמות מצליחה לא עוברת במאבק ובהתשה, אלא דווקא בהקשבה לחוכמה העמוקה ביותר שיש לנו - לגוף ולאינטואיציה שלנו. אולי זה הזמן להיות בדיוק מי שאנחנו. בלי להתנצל.

איימן סיסטרס, נתראה בכנס, תבואו להגיד שלום!

אוהבת - ריי.