כשהנפש מתלבשת: שולי פלס היא סטייליסטית ששואלת קודם כל - "מי את?"

מתי בפעם האחרונה ישבת עם מישהי שמגדירה את עצמה כ"סטייליסטית" ופתאום מצאת את עצמך מדברת על ילדות ודימוי הגוף, על חיבור פנימי, ועל איך הנפש מתלבשת? כי זה בדיוק מה שקרה לי בשיחה עם שולי פלס - ותודי, שזה לא בדיוק מה שהיית מצפה מאורחת שבאה "לדבר על סטיילינג".

מהרגע הראשון בו שולי נכנסה לסטודיו, היה ברור שאנחנו לא הולכות לדבר על צבעים שמתאימים לגוון העור או על הטרנדים של השנה. היה משהו באנרגיה שלה - כנה, מחוברת, עמוקה - שאמר לי "תתכונני לחפירה פנימית". ואתן יודעות כמה אני אוהבת לחפור פנימה.

במקום לשמוע על חוקי האופנה, שמעתי על החיבור בין הפנים לחוץ. במקום לקבל טיפים על איך להתלבש נכון, קיבלתי תזכורת על איך להיות אני. ובמקום סטיילינג קונבנציונלי, גיליתי גישה שמתחילה עם השאלה הכי חשובה: "מי את?"

זה מה שאני הכי אוהבת בכל מה שאני עושה - לקחת דברים שהכרנו בדרך מסויימת ולגלות בהם את העומק הפנימי שפותח את הראש לכיוונים חדשים, מסעירים ויצירתיים. איזה סיפוק כשזה קורה!

הילדה שהתחבאה מתחת לבגדים

אני כל פעם נדהמת מחדש איזה כוח יש לסיפור הילדות שלנו עם הגוף. שולי סיפרה לי איך היא הייתה ילדה רזה מאוד, כזאת שקיבלה אינסוף הקנטות - "מה, לא נותנים לך לאכול בבית?" "את אנורקסית?" - משפטים שמותירים צלקות על נפש של ילדה צעירה.

"בחום של אוגוסט," היא סיפרה לי, "הייתי לובשת ג'ינסים עבים ולא הורדתי אותם מהגוף כל הקיץ. הייתי מוצאת תירוצים למה אני לא הולכת לים, למה אני לא מוכנה ללבוש בגד ים. הייתי מקנאה בבנות שהיו מורידות ישר לטי-שירט ומכנס קצר - הן נראו כל כך שלמות עם הגוף שלהן."

ואני? הייתי בדיוק ההפך. גדלתי מהר מאוד, הייתי כבר בגיל עשר עם ציצים ובגיל 12 מטר שבעים. אבל אותו רגש של "משהו לא בסדר איתי" - הוא היה זהה. אני קינאתי ברזות, היא קינאה בגדולות. ואז נופל לך האסימון - זה לא עניין של מבנה גוף, זה עניין של איך אנחנו רואות את עצמנו.

"זה לא איך את נראית - זה איך את רואה את עצמך," אומרת שולי, ואיזה משפט חזק זה.

כי תחשבו על זה רגע - כמה פעמים אתן עומדות מול הארון בבוקר ופתאום שום דבר לא מרגיש נכון? לא כי אין לכן מה ללבוש, אלא כי הביקורת העצמית קמה איתכן מהמיטה ועכשיו היא עומדת שם ומנתחת כל פריט. היא זוכרת את הילדה הרזה או השמנה או הגבוהה או הנמוכה מדי, והיא מספרת לכם עוד פעם למה זה לא יראה טוב היום..

קחו תרגיל קטן משולי שאפשר לעשות עכשיו: לכו למראה ותסתכלו על עצמכם בלי לבקר. פשוט תסתכלו. תנסו לזהות מאיפה מגיעה הביקורת הראשונה שעולה לכם בראש. איזה גיל הייתם כשלמדתם להרגיש ככה לגבי הגוף שלכם? ואיך היה נראה אילו הילדה ההיא הייתה מקבלת חיבוק במקום ביקורת?

ככה נראה מפגש של חיבור, לב פתוח ועיניים טובות

על יובל רפאל, ויוי בלאיש, והסיבה שהיא ניצחה באירוויזיון

אחת הדוגמאות שהכי אהבתי בשיחה - היה הסיפור על יובל רפאל באירוויזיון. כולנו ראינו אותה על הבמה בשמלה השחורה המושלמת של ויוי בלאיש, אבל שולי נתנה לי פרספקטיבה שלא שמעתי באף מקום אחר.

"כולם דיברו על למה שחור, למה לא צהוב בגלל החטופים, מה זה נראה כמו מגבת או מזרן," שולי סיפרה לי. "ואני אומרת - זה גאוני! כי ויוי, עם כל הגאונות שלו, ישב עם יובל וניסה להבין מה יעשה לה ביטחון לעמוד על במה ולהרגיש בנוח בבגד שלה." ובום - היא הוכיחה את זה עם מקום שני. זה הסיפור הכי טוב על מה שקורה כשמעצב באמת מקשיב ללקוחה שלו. "הבגד שירת את יובל, ויובל שירתה את הבגד," אמרה שולי. "זה היה שילוב מנצח."

אבל הנקודה העמוקה יותר פה היא זו: יובל לא ניצחה כי היא לבשה את הבגד הכי יפה או הכי יקר או הכי טרנדי. היא ניצחה כי היא לבשה את הבגד הכי מדויק לה. הבגד שהרגיש לה כמו עור שני, לא כמו תחפושת.

"תחשבו איך זה היה נראה אילו היא הייתה לובשת משהו שלא מתחבר אליה רק כדי לרצות את הציבור," המשיכה שולי. "היא הייתה מתפשפשת, לא הייתה בטוחה בעצמה, והכול היה קורה אחרת."

והנה התובנה הגדולה: כשאת במקום המדויק לך, בנוחות שלך - אין סיבה שלא תנצחי.

זה לא רק נכון לגבי אירוויזיון או ראיונות עבודה. זה נכון לגבי כל בוקר שאת קמה ובוחרת מה ללבוש. השאלה היא לא "מה יחמיא לי הכי הרבה?" אלא "מה יגרום לי להרגיש הכי אני?"

טיפ מעשי: בפעם הבאה שאת עומדת בחנות ומהססת לגבי בגד, תשאלי את עצמך לא "האם זה יפה עליי?" אלא "האם זה מרגיש נכון לי? האם אני יכולה לדמיין את עצמי חיה בבגד הזה?" ההבדל הוא עצום.

הבחורה שלבשה רק שחור - ואיך פגישה אחת שינתה הכול

יש רגעים בחיים שנראים קטנים אבל אז מתגלים כנקודת מפנה. שולי סיפרה לי על לקוחה שלה - מנכ"לית מצליחה שכל החיים שלה לבשה רק שחור. רק שחור. תארו לעצמכם - ארון שלם בגוון אחד, כי זה בטוח, כי זה לא מסבך, כי זה "מתאים לכולם".

הן נפגשו לשיחה שכללה כוס יין (נקודה לטובת שולי על היצירת אווירה), והלכו לשופינג קטן. שולי הציעה לה אוברול בצבע יין עמוק. הלקוחה מדדה, הסתכלה במראה - וחייכה. "היא התעלפה מעצמה," סיפרה לי שולי. "בשבילי החיוך הזה היה שווה הכל."

ואז הכול נפתח. חצאית אדומה קצרה, חולצה מנומרת, פתאום האישה הזאת גילתה שיש לה רשות להיות צבעונית. "היא יצאה משם עם חיוך של מיליון דולר," המשיכה שולי. "לא הפסיקה לשלוח לי הודעות של התרגשות."

מה שהכי מרגש בסיפור הזה זה שזה לא היה שינוי קיצוני. זה היה פשוט - אישה שקיבלה רשות להיות יותר מגרסת הביטחון שלה. צבע במקום שחור. אנרגיה במקום הסתתרות.

"אני לא משנה אף אחת," הבהירה לי שולי. "אני זורמת בדיוק עם מה שהיא אוהבת ואת הסגנון שלה. אני רק מדייקת אותה יותר נכון."

וזאת בדיוק הפואנטה. זה לא בגלל שהיא הפכה להיות מישהי אחרת - זה כי היא סוף סוף קיבלה רשות להיות מי שהיא תמיד הייתה מתחת לכל השחור הזה.

שאלה לחשיבה: איזה "צבע שחור" יש לכם בחיים? איזה דבר שאתם תמיד עושות כי זה בטוח, אבל שאולי מסתיר מישהי שרוצה להיות קצת יותר צבעונית?

תרגיל קטן: לכו לארון ובחרו את הפריט הכי "לא אתם" שיש לכם. מדדו אותו. אל תחליטו אם זה יפה או לא - פשוט תחוו איך זה מרגיש להיות במשהו חדש. לפעמים הפתעה קטנה עם עצמנו יכולה לפתוח דלתות שלא ידענו שהן קיימות.

את לא צריכה לחכות שמישהו יתן לך רשות

בואו נדבר על הפיל בחדר - כסף. כי בואו נגיד את האמת, ברגע שמזכירים "סטיילינג אישי" אנחנו מיד חושבות על סכומים מטורפים, שופינג במותגי יוקרה, וזה שצריך להיות עשירה כדי להראות טוב. שולי מוססה לי את המיתוס הזה בדקה וחצי.

"אני בכלל לא מאמינה בזה שצריך תקציב גדול," היא אמרה לי. "באמצעים כל כך פשוטים אפשר ליצור לוקים. אפשר דרך הארון - יש ארון קסמים, אני קוראת לו. אנחנו מגלות דברים שאנחנו לא יודעות מה יש לנו."

היא המשיכה: "אני הכי מאמינה בלשלב גבוה ונמוך ביחד. טי-שירט עם תכשיט שווה, נעל טובה עם ג'ינס פשוט." וואו, איזה רעיון מהפכני - לא לקנות הכול יקר, אלא לדעת איפה להשקיע ואיפה לחסוך.

אבל הנקודה הכי חשובה שהיא העלתה זה שאנחנו לא צריכות לחכות. "יש נשים שאומרות 'כשהילדים יגדלו אז אני אעשה זה וזה'. לא! לא צריך לחכות. בא לך, תעשי את זה."

איזה אבסורד זה שאנחנו מחכות לתנאים המושלמים כדי לתת לעצמנו רשות להיות מי שאנחנו? כאילו השמחה, היופי, וההנאה מלהתלבש נכון הם איזה פרס שמגיע רק לאחרי שעברנו את כל המשימות של החיים.

התובנה שלי: המעבר מ"אני אעשה את זה מתי ש..." ל"אני עושה את זה עכשיו" הוא המעבר הכי חשוב שאפשר לעשות. לא רק בסטיילינג - בכל דבר בחיים.

משימה פרקטית: גשי לארון וצרי לוק חדש משילובים שלא עשית אף פעם. ממה שיש לך בבית. מבלי לקנות שום דבר. תעדכני אותי איך הלך.

הסוד הקטן: המון פעמים האנרגיה שאת מביאה לבגד חשובה יותר מהבגד עצמו. אישה בטוחה בעצמה בטי-שירט וג'ינס תמיד תראה טוב יותר מאישה לא בטוחה בעצמה בשמלת הוט קוטור.

אז מה באמת למדנו מהמפגש הזה עם שולי?

• הסטיילינג האמיתי מתחיל הרבה לפני הארון. הוא מתחיל בשיחה עם עצמנו, בהבנה של מי אנחנו ומה אנחנו רוצות לשדר לעולם.

• הגוף שלנו לא צריך להשתנות כדי שנוכל להתלבש יפה. מה שצריך להשתנות זה איך שאנחנו מסתכלות עליו ומדברות איתו.

• אין בגד "נכון" או "לא נכון" - יש בגד שמתאים למי שאת באותו רגע. ומותר לנו להשתנות כל יום.

• אנחנו לא צריכות לחכות לאישור מאף אחד כדי להתחיל להיות מי שאנחנו. לא לאישור של החברות, לא של הבן זוג, ובטח לא של החברה.

• ובעיקר - הנפש שלנו רוצה להתלבש. היא רוצה לבוא החוצה, להראות את עצמה, להיות נראית. כל מה שאנחנו צריכות לעשות זה לתת לה מקום.

  
  

בסוף השיחה, שולי אמרה: "כשאת שלמה - לא משנה מה את לובשת. הכול עלייך זורח." וכמה זה נכון.

ולסיום חשוב לי להגיד לכן את זה: יש רק אחת כמוכן בעולם. והעולם זקוק למה שאתן באות לשדר. לא מחר, לא כשתהיו מוכנות יותר, לא כשיהיה לכן תקציב יותר גדול. עכשיו.

אז לכי למראה, תסתכלי על עצמך בעיניים טובות, ותני לנפש שלך סוף סוף להתלבש.

ואם את מרגישה שאת צריכה מישהי שתעזור לך במסע הזה של חיבור לעצמך - שולי פלס היא בדיוק מי שאת צריכה. היא לא רק תעזור לך למצוא את הבגדים הנכונים, היא תעזור לך למצוא את מי שאת באמת מתחת לכל השכבות. כי בסוף, זה הרבה יותר מסטיילינג - זה דרך להכיר את עצמך מחדש.

את יכולה למצוא אותה באינסטגרם _shulipeles@ או לכתוב לי ואני אחבר ביניכן. כי כולנו ראויות לחיות בגוף שאנחנו אוהבות, ובבגדים שמרגישים כמו בית.