חמישה חוקים אוניברסליים ליצירת מציאות בתודעה גבוהה

פגשתי את גליה בר-און לפני כמעט עשור בריטריט קסום ששתינו השתתפנו בו והתרחש בטירה פסטורלית בטוסקנה, זאת היתה סדנה שעסקה בפוטנציאל האדיר שקיים ביצירת מציאות מתוך עבודה נכונה עם התודעה.

באותה תקופה לא באמת הצלחתי להפנים את התכנים ולהטמיע אותם בחיים שלי, או כך חשבתי, אבל עכשיו, במפגש המחודש שלי עם גליה, אני מרגישה מוכנה לשלב הבא של יצירת המציאות של חיי.

השיחה שלנו התקיימה אחרי כמה ימים שהיו עמוסים רגשית - הרבה החזקה, המון ריצוי, כל הזמן תחושה שאני צריכה לעמוד בציפיות של כולם, להוכיח, להספיק, להיות שם. אפילו בשביל אנשים שלא ביקשו. במיוחד בשביל אנשים שלא ביקשו.

ישבנו יחד באולפן, וגליה הקשיבה. בשקט. בנוכחות מלאה. ואז, בשיא הפשטות, היא שאלה: "למה את מחזיקה עומס שהוא לא שלך?"

וברגע, הרגשתי שאני מבינה מה היא אומרת, כן - אני מחזיקה עומסים, אמונות, סיפורים של אחרים, בלי לבדוק אם זה שלי. מתוך דפוס, מתוך הרגל, מתוך אמונה עמוקה שזה התפקיד שלי. אבל אולי זה לא חייב להיות ככה. אולי אפשר אחרת?

זה פרק שלא במקרה החליט לצאת לאוויר העולם באביב, רגע לפני פסח, חג החירות והיומולדת שלי שסוגרת את שנת ה-40 שלי שהיתה השנה הכי משמעותית ומיוחדת בחיים שלי, זה פרק שהוא אבן דרך מבחינתי, תהנו!

להאזנה

רובנו לא רגילות לחשוב על החיים כמו על מערכת הפעלה

אנחנו מדברות על רגשות, על מטרות, על חלומות – אבל לא תמיד עוצרות לשאול: על פי איזה חוקים כל זה פועל? מה מניע את המציאות? על מה אני באמת יכולה להשפיע?

גליה לא מציעה מפת דרכים, היא לא באה להגיד מה נכון ומה לא. היא באה לשים על השולחן חוקים שמתקיימים תמיד, בכל רגע, בכל מצב – בלי תלות במה שנבחר להאמין. אלו לא עקרונות רוחניים עדינים – אלא חוקים של ממש. כמו חוק המשיכה, כמו חוק הגרביטציה. רק שבתודעה.

כשאנחנו מכירות את החוקים האלה, משהו משתחרר. כי פתאום יש לנו דרך להבין למה דברים קורים. יש לנו שפה שמסבירה את מה שהלב הרגיש תמיד – אבל לא ידע להסביר.

וזה מה שהם אומרים:

1. אנחנו קיימות תמיד. אנחנו רגילות למדוד את עצמנו על ציר הזמן: מה עשינו, מתי, בגיל כמה. אנחנו שופטות את ההתקדמות לפי מטרות חיצוניות, שוכחות שהקיום שלנו עמוק בהרבה מההישגים. גליה מזכירה לנו – את לא התחלת כאן, ואת גם לא תסיימי כאן. את נוכחות מתמשכת, תודעה שממשיכה לנוע ולהתפתח. ההכרה הזו מרפאת, מרחיבה, מסירה לחץ.

2. האנרגיה שאת משדרת – היא האנרגיה שאת מושכת. כשאנחנו מתמקדות בחוץ – בתוצאות, בכמה לייקים קיבלנו, בכמה כסף נכנס – אנחנו שוכחות שהתנועה מתחילה בפנים. גליה אומרת: תדר קודם לחומר. קודם את מרגישה, קודם את מחזיקה מחשבה, קודם את משדרת אנרגיה – ורק אז העולם מגיב. המציאות היא מראה של מה שהקרנת החוצה. וזה משנה את כללי המשחק. כי אם את לא אוהבת את מה שאת רואה – את לא צריכה להילחם בה. את צריכה לשנות את התדר.

3. הכל אחד. אין נפרדות אמיתית. המילים שאת מדברת לעצמך, המחשבות שאת בוחרת לטפח – הן גם האנרגיה שאת מביאה לחדר. כשאת פוגעת בעצמך – העולם מרגיש את זה. כשאת מרפאת משהו בפנים – משהו מתרפא גם בחוץ. גליה מתארת את זה כמרקם דק של חיבורים בלתי נראים. כל בחירה שלך נוגעת במעגלים רחבים יותר ממה שנדמה.

4. הרגע הזה הוא המקום היחיד שבו מתקיימת בריאה. כמה זמן אנחנו מבזבזות על חרטה? על תכנונים? על דחיינות מכוסה בהגיון? אנחנו מאמינות שיום אחד נהיה מוכנות. שצריך עוד קצת, עוד שלב. אבל כל מה שיש לנו באמת – זה הרגע הזה. עכשיו. זה לא דרמטי – זה פשוט. אם אני לא נוכחת עכשיו, אין לי באמת גישה לחיים. כי רק עכשיו מתקיים מרחב הבחירה. רק עכשיו אני יכולה לשנות משהו.

5. חוץ מהחוקים האלה - הכל ניתן לשינוי. זו לא סיסמה. זו ידיעה עמוקה. אם משהו לא עובד – הוא פתוח לשינוי. כולל תפיסות ישנות, כולל תבניות משפחתיות, כולל פחדים שהשתרשו בילדות. כל עוד זה לא אחד מהחוקים שצוינו – זה גמיש. וזה אומר שיש תקווה. תמיד. בכל גיל. בכל מצב. גם כשנדמה שלא.

גליה אומרת: "אם זה לא אחד מהחוקים – זה סיפור. וסיפורים אפשר לשנות."

כשאת מבינה את זה - את כבר לא תקועה. את פשוט כותבת פרק חדש.

המשא שאנחנו לא צריכות לשאת

אנחנו רגילות להחזיק. לפעמים זה מתחיל בילדות, לפעמים זה בכלל לא סיפור דרמטי. אבל כמעט תמיד, בלי שנשים לב, אנחנו לומדות לקחת על עצמנו רגשות שלא שייכים לנו, משימות שלא נועדו לנו, פחדים שלא התחילו אצלנו בכלל. ואז זה הופך לטבע שני: את קמה בבוקר וכבר מחזיקה. את מחזיקה את הלחץ של הילדים, את הכאב של אמא שלך, את התחושות של בן הזוג, את האכזבה של מישהי מהעבודה. את לא עוצרת לשאול: האם זה שלי?

לפעמים אנחנו לא מחזיקות רק את הרגש - אלא את הפתרון. אנחנו רוצות לפתור למישהו אחר את המצוקה, להיות אלה שמרגיעות, שמסדרות, שמייצבות. וכמה אנרגיה זה שואב. כמה זה מתיש. ולא תמיד יש לנו אפילו שיחה פנימית על זה. אנחנו פשוט עושות את זה אוטומטית.

בשיחה פתאום ראיתי בבירור את המקומות שבהם אני מתכווצת, מצטמצמת, מרצה – מתוך מחשבה שזה תפקידי.

אבל מה יקרה אם לא אקח על עצמי את של אחרים? האם מערכות היחסים שלי יתשתנו אם אני אפסיק להחזיק?

ומה אם דווקא זה שאשחרר, יאפשר לאדם שמולי להתחיל להחזיק את עצמו?

השינוי מתחיל בנכונות לראות. לשאול: מה אני באמת בוחרת לשאת? האם זה מזין אותי או מרוקן אותי? האם אני פועלת מתוך רצון או מתוך פחד?

זה תהליך עדין ואמיץ. לא קל לשחרר אחריות שהתרגלנו לשאת. לפעמים נרגיש אשמה. לפעמים נחשוב שאנחנו אגואיסטיות. אבל בעצם, זו הדרך הכי כנה לאהוב. וכשאנחנו משחררות את מה שלא שלנו - אנחנו יוצרות מרחב. מרחב לעצמנו. מרחב לאחרים. מרחב לחיים להתרחש בלי מאמץ מיותר.

בתמונה: אביב משגע בקרית אונו.

אמונות הן רק מחשבות שחשבת מספיק פעמים

איזה תסכול זה כשהמציאות לא משתנה, לא משנה כמה אנחנו מתאמצות, עושות את כל מה שצריך, מדברות חיובי, מנסות למשוך טוב – ומשהו נשאר תקוע.

גליה מציעה לעצור ולבדוק: איזו אמונה מסתתרת שם מאחורי הקלעים?

אמונה, היא מסבירה, היא פשוט מחשבה שחזרה על עצמה מספיק פעמים. ככל שחשבנו אותה יותר, כך היא מרגישה "אמיתית" יותר – למרות שלרוב, זו לא האמת. זו פשוט הרגל מחשבתי, תסריט פנימי שהוטמע מזמן.

השלב הראשון הוא זיהוי. לשים לב למחשבות האוטומטיות שחוזרות שוב ושוב: "אני תמיד דוחה דברים לרגע האחרון", "אני לא יודעת איך להתפרנס ממה שאני אוהבת", "אני לא מספיק מעניינת כדי שישימו לב למה שיש לי להגיד".

השלב השני הוא החלטה. להפסיק להאמין למחשבה. להכיר בכך שהיא רק מחשבה, ולא אמת. ואז להתחיל לבנות אמונה חדשה – מחשבה אחרת, רכה יותר, שמרגישה כמו אפשרות.

אבל כדי שהמחשבה החדשה תחליף את הישנה, צריך תרגול. צריך לחזור עליה, לדמיין איך היא מרגישה, לפעול כאילו היא כבר שם. צריך להחזיק את התדר של מה שעדיין לא התממש – אבל כבר מבקש להתהוות.

גליה אמרה: "התדר שלך קודם למציאות שלך. תרגישי כאילו זה כבר כאן – והמציאות תתיישר בהתאם."

וזו אמונה שכדאי לחזור אליה שוב ושוב. לא כי היא קסם, אלא כי היא מחזירה לנו את האחריות. ואת החירות לברוא מחדש.

מה אם לא צריך להתאמץ בכלל?

יש משהו כמעט חתרני במשפט הזה. הרי לימדו אותנו בדיוק ההפך: שבלי מאמץ אין תוצאה, שצריך להזיע כדי להרוויח, ש״שום דבר טוב לא בא בקלות״. והנה מגיעה גליה ואומרת: "לא צריך להתאמץ. בכלל לא להתאמץ."

וזה לא מתוך פינוק. זו הבנה עמוקה שהתודעה שלנו בוראת – ולא הכוח. לא הדחיפה. לא הלחץ. אלא הרכות, הכוונה, הדיוק.

כשאנחנו מחוברות למה שנכון לנו, הדברים מתהווים מתוך זרימה. לא תמיד בקלות, אבל בלי מאבק פנימי. לא מתוך חיכוך מתמיד עם עצמנו, אלא מתוך תחושת התאמה.

כשיש מאמץ - סימן שאנחנו אולי הולכות נגד כיוון הזרם. כשיש חיבור – גם העבודה הכי אינטנסיבית הופכת קלה יותר. ממלאת יותר. טבעית יותר.

ההזמנה של גליה היא לבדוק: איפה את מתאמצת כדי להוכיח? כדי לרצות? כדי להיות בסדר? ואיפה את יכולה להרפות - לא כי ויתרת, אלא כי את בוטחת?

זה לא אומר שלא נעשה כלום. זה אומר שנעשה את מה שנכון, ברגע שהוא נכון. מתוך הקשבה. מתוך נוכחות. מתוך אמון בדרך.

וברגע הזה, אפשר להתחיל להבין: אולי לא נולדנו בשביל להתאמץ. אולי נולדנו כדי לזרום.

כשאני מציירת למשל, אני באפס מאמץ, הסמכות הפנימית שלי חזקה, אני בטוחה בעצמי גם בלי לדעת מה יצא, יודעת באיזה צבעים אני רוצה להשתמש, איזה אנרגיה אני מביאה לציור הזה, אני נוכחת בהווה ונהנית מהתהליך עצמו, סומכת על הציור שיתגלה בפניי תוך כדי תנועה. אז אם אני יכולה לעשות את זה בציור, אני יכולה לעשות את זה בכל תחום בחיים שלי. מרגש לא?

להחזיק תדר – גם כשעדיין אין הוכחות

יש שלב עדין מאוד בתהליך שינוי המציאות, והוא מגיע דווקא אחרי שכבר עשינו שינוי תודעתי. כבר הבנו, שחררנו, הפנמנו, אולי אפילו עשינו צעד חיצוני – ועדיין… המציאות לא משתנה. לפחות לא בקצב שציפינו.

בשלב הזה, קל מאוד להתייאש. לחזור לאחור. להסיק שזה לא עובד, שאנחנו לא שם, שהיקום לא שומע אותנו. אבל דווקא כאן נמדדת היכולת העמוקה שלנו: להחזיק תדר גם בלי הוכחות.

גליה דיברה על זה בכנות מרגשת. היא אמרה: "המציאות הפיזית זזה לאט יותר מהמציאות האנרגטית. כשאת משנה את התדר שלך - זה קורה. אבל את צריכה לאפשר לזה זמן להתממש בעולם החומר."

זה דורש מאיתנו סבלנות חדשה. אמונה מסוג אחר. לא אמונה עיוורת - אלא אמונה אקטיבית. כזו שממשיכה לבחור מחדש, להישאר מחוברת, לפעול כאילו הדברים כבר כאן. זה לא בהכרח קל. זה כמו ללכת באפלה ולסמוך על זה שהאור כבר נדלק - רק שאת עוד לא רואה אותו. וזה מרחב שמזמין אומץ. אומץ להאמין גם כשאין עדיין תוצאה. אומץ להיות בנוכחות מלאה גם כשהשינוי רק מתבשל.

וכשהצלחנו להחזיק את התדר הזה - גם כשהלב רוצה הוכחות, גם כשהשכל מבקש ביטחון - שם נולדת מציאות חדשה. לא כי הכרחנו אותה. לא כי התאמצנו. אלא כי נתנו לה להתהוות בקצב שלה. בתזמון המדויק. מתוך אמון שלם.

אם הגעת עד לכאן, אני רק יכולה לדמיין כמה שכבות התקלפו בך בזמן הקריאה. אולי עלתה בך אנחת רווחה. אולי משהו זז. אולי התעוררה שאלה. אני מקווה שאת כבר לא במקום שהיית בו קודם.

המפגש עם גליה הוא הרבה מעבר לפרק בפודקאסט. זו תזכורת. שיש דרך אחרת. שיש קצב אחר. שיש חיים אחרים שמחכים לנו כשאנחנו מפסיקות להחזיק, להילחם, להאמין לכל מחשבה שעוברת בראש.

אחד המשפטים שאני לוקחת איתי ממנו - זה: "אם זה לא אחד מהחוקים, זה רק סיפור. וסיפורים אפשר לשנות."

אז הנה ההזמנה שלי אלייך: קחי רגע עם עצמך. תבחרי משפט אחד מהטקסט הזה, או רעיון אחד שנגע בך - וכתבי אותו לעצמך. תני לו להדהד. תכתבי אותו על פתק. ותני לו ללוות אותך במשך שבוע. תני לו מקום.

ואם תרצי להעמיק, לשתף, לשאול - הדלת שלי פתוחה. הפרק מחכה לך בכל אפליקציות הפודקאסטים. ואני ממש אשמח לדעת - מה הוא פתח אצלך?

האזיני לפרק המלא כאן > או חפשי "ג׳וסיטוק" בכל אפליקציות פודקאסטים.

באהבה, ריי