החופש לספר סיפור חדש

השבוע הקלטתי פרק סולו וקראתי לו - החופש לספר סיפור חדש. הרגשתי שהתחברו לי כמה נקודות והיה לי מן צורך פנימי לקחת את המיקרופון ולחבר אותו למחשב, ולעשות את ההקשרים ולנסות להבין משהו על עצמי מכל זה. כמו מפת סתרים, הרמזים פזורים בשגרת היום יום, והאוצר טמון בעצם החיפוש.

כבר שנים שאני חוקרת את המילה הזו: חופש. לא חופש גדול, לא בטן-גב עם קוקוס ביד, אלא חופש פנימי. השקט הזה, שבתוכו יש את כל הרעש שלא הסכמנו לשמוע. וזה בדיוק מה שקרה לי בחופשה הראשונה שלי ושל אוהד בסיני. חשבתי שזה יהיה הרגע שבו אנוח. אבל הגוף שלי היה דרוך. הראש שלי רץ. בזמן שהגלים לחשו, אני נאבקתי להפסיק לחשוב על עבודה, על דימוי, על אם אני מאכזבת מישהו. והגוף דיבר – פצעים, קוצר נשימה, כאבים. והבנתי: אין לי שקט. גם לא בחופשה.

ואז הבנתי עוד משהו – שחלום שהגשמתי, כבר לא מתאים לי. אז סגרתי את הסוכנות שלי. את הסוכנות המצליחה, הנוצצת, שבניתי בעשר אצבעות. ולא היה לי מושג מה יקרה אחר כך, אבל ידעתי שאני כבר לא יכולה להישאר במקום שבו הגוף שלי צועק ואני ממשיכה כאילו כלום.

"חופש הוא לא מקום שאני נוסעת אליו. חופש הוא ההחלטה להפסיק לברוח מעצמי."

להאזנה לפרק המלא

החופשה שלא קרתה

ֿ

כמה שנים אחר כך, ב- 1.5.25 לציון 5 שנים להכרות שלנו, שוב תכננו לנסוע לסיני. אבל הפעם – החופשה לא קרתה. הדרכון שלי לא היה בתוקף, היקום החליט בשבילי. וברור שהרגשתי אשמה על חוסר האחריות שלי בהתחלה. אבל למרבה הפלא – זה בדיוק מה שהייתי צריכה. הגוף שלי עדיין כאב. האגן תפוס כבר שבועות. אבל משהו בי כבר ידע לזהות: הכאב הוא סימן, לא תקלה. לא נבהלתי. לא נכנסתי ללחץ. פשוט נשארתי בבית – עם המיטה שלי, המטבח שלי, השירותים שלי. ג'ולז שוכבת על הרצפה לידי, הקפה שאני אוהבת... יש יותר טוב מזה בעצם?

ופתאום קלטתי – זו החופשה הכי מדויקת שיכולתי לקבל. בלי מזוודה. בלי נסיעה. בלי לצאת מאיזור הנוחות הפיזי. בלי תכנון – רק הקשבה. וזה די מדהים לגלות שוב שכשהתכניות מתבטלות – האמת נכנסת. הבית שלי הפך לצימר הכי נעים בעולם, והשקט שפעם הפחיד אותי - העצים אותי.

 ביום שישי שאחרי – הנחיתי את הכנס השנתי של פמטק ישראל. וכשעמדתי שם על הבמה, מול אולם מלא נשים וגברים עם עיניים בורקות, הרגשתי שאני שייכת. פמטק זה לא רק טכנולוגיה לנשים. זו תפיסה חדשה. חדשנות שבאה לא ממספרים, אלא מהקשבה. הקשבה לצרכים שלא מדברים עליהם, למילים שלא אמרנו בקול, ולכאב שלא היה לו עד היום מענה מערכתי.

״אם אי אפשר לנצח את המשחק הישן – אנחנו לא מצטרפות אליו. אנחנו מפתחות משחק חדש עם חוקים חדשים.״

היתה תחושת חלוציות סופר משמעותית בכנס. אני לא באה להתאים את עצמי למשהו קיים – אני באה לבנות, יחד עם אחרות ואחרים, משהו שעוד לא היה.

בפרק יש חלק שבו הקדשתי לכנס, הדוברים העיפו לי את המוח עם הרצאות מרתקות שהולכות איתי מאז, ראיתי מול העיניים איך תנועה מתחילה לקרות. איך רעיונות יכולים לרפא. איך טכנולוגיה יכולה להוות גשר לעולם חדש.

לפני הכנס קראתי את הספר החדש של עומר ברק: ״חף משפע״. זה ספר שחיכיתי לו המון זמן והוא לא איכזב - הרגשתי הזדהות עם כל פרק וכל עמוד ואפילו קנאה - ספר שמחבר נקודות. עומר מדבר על שפע כמו שהוא מוצג בתרבות ובספרות בעשורים האחרונים (מאז יציאתו של הספר ״הסוד״ ועוד לפני כן בניצוחהה של לואיז היי) הוא כותב על איך זה מתפרש בחוויה של אחד שסובל מחרדה כלכלית. על הצלחות חיצוניות, הישגים נוצצים, הגשמה של חלומות – שלא ממלאים את החוסר. ועל החופש לכתוב את החיים שלך כמו סיפור טוב. לא סיפור מושלם, כן? - סיפור טוב. זה מסר שהוא הרבה יותר מורכב, עמוק, משחרר.

התחברתי כל כך גם כי אני מכירה את החוויות האלה טוב טוב, וגם כי מההכרות שלי עם אומר - הספר הזה מספר על טרספורציה סופר משמעותית שאפשר לעבור דרך חופש המחשבה. וברגע שסיימתי לקרוא, הבנתי שאני צריכה לשנות את הדרך שבה אני נכנסת לבוקר של הכנס.

אז קמתי מוקדם. אוהד קם איתי והכין לי קפה. ישבתי עם מחברת וכתבתי: איך אני מרגישה, מה אני צריכה, מה המטרה שלי, באיזה תדר אני בוחרת, מה אני רוצה שיישאר לי מהיום הזה.

לא רשימת מטלות. לא אאוטפיט מפוצץ, לא איזה פאנץ' פתיחה גאוני. רק הוויה. ובמקום לנסות להרשים – פשוט החלטתי להיות. והאמת? הרגשתי מדויקת מתמיד. סיפרתי לעצמי סיפור חדש, לא מושלם, סיפור שנכון לי ולכנס. כל כך פשוט - אבל כמה אפקטיבי!

קחי לינק ותרכשו לכן את ״חף משפע״ - זה ספר חובה. וקחי בחשבון: הסיפור שלך הולך להשתנות!

הסיפור שאני מספרת לעצמי עכשיו

בדרך כלל, אחרי אירוע – אני נכנסת ללופ. מה לא עבד? מה היה יכול להיות טוב יותר? מה יגידו? אבל אחרי הכנס הזה – לא. ישבתי עם עצמי, נשמתי, וחשבתי: הייתי טובה. הייתי נוכחת. הייתי אני.

שלחתי הודעה לנבחרת שלנו בקבוצה, וכתבתי במילים פשוטות כמה אני גאה. לקחת חלק באירוע כל כך מוצדק, חדשני, הוליסטי, חלוצי, עם תו איכות משובח כזה. הייתי מלאת הודיה. כי שנים הרגשתי שאני צריכה להוכיח. להצדיק. להסביר. והיום, אני פשוט רוצה להרגיש שייכת. לא לעולם מושלם. לעולם אמיתי.

אני עוד לא יודעת מה יהיה הצעד הבא, אבל אני יודעת שאני לא חוזרת אחורה. אני לא מספרת יותר סיפורים ישנים לעצמי (או לפחות מנסה). אני כותבת עכשיו משהו חדש.

ואם את רוצה לספר את הסיפור שלך ומרגיש לך שאת זקוקה למעטפת ולהכוונה שלי, אני הכי אשמח בעולם שתכתבי לי >>>

אוהבת, ריי.